רצון.

לקיחת רצונות, זיכרונות, נשיקות, רגעים; הקפאת הזמן שנעלם לו, החזרתו אחורה והקמת הזיכרונות שהיו, לתחייה.

שהשקט ששרר כאן, יזכיר לה אותך.

אין לה לאן ללכת,

רק למקום ההוא, שהוא השאיר בה, הקול שהנחה אותה, שהוביל אותה.

היא חשבה שהוא לעולם לא יגיד לה להתראות. שילך ממנה, ככה. יעלם, בלי להגיד דבר.

השם שלו, כאשר הוא נשמע מפיה, עוצמת קולה המשחררת את שמו אל אוויר העולם, נעלם ונמחק אי שם, במרחב בין אוויר לבין זמן, כמו גלי הים הנמחקים עם הדקות, עם השניות, ככל שעובר גל אחר ומסיט את מבטם.

היא הייתה מולה כאמת מגוחכת, כזו שלא חשבה שתשמע, איך להוביל אותה הלאה, איך לגרום לה להשתנות ולהיות שלה.
איך אפשר לשנות בן אדם שירצה בך, באותו רצון כמוך. מבט כמה בעיניים, שמבין ורוצה את הכל.

הוא שמר את כל העוצמות והרגשות הללו, מאיפה הוא החזיק ושמר בדידות רבה כזאת?
היא לא ידעה מהיכן באה ולאן היא הולכת.

היא לא ידעה היכן לשים רגלה בצעד הבא ובפעם הבאה שתלך.
שתתן לרגליה ללכת על האדמה החמה, המורגשת מבחוץ עם כל כך הרבה חום, קרבה ואהבה, אך מבפנים ההרגשה כה שונה ומנוכרת.
היא מרגישה את עצמה כקרה, כלא שווה יותר. כאחרת. כמישהי שונה. כמישהי שהשתנתה לה בזמן הזה.
בתקופה הזו שהייתה, כל הדברים שעברה גרמו לה להיות קרירה ואפרורית מבפנים,
אולי היא מצליחה בזווית אחרת להראות זאת גם אל העולם כולו.

הוא לקח עימו את חלומותיה, את מה שרצתה להגשים לעצמה. לבד. איתו. שניהם ביחד. ידיים שלובות כסכינים חדות בגב של אנשים. בפנים של אחרים. ברגשות מעורבים.

ליבה התנפץ לרסיסים על הרצפה. היא הייתה פגועה כל כך, מהרבה סיבות ופינות שלא יכלה להוציא החוצה אלא לשמור את הכל בתוכה. עד שנפשה תתפוצץ ותיהרס גם היא, כאחד, בבת אחת, בלי הכנה מוקדמת מראש.

הכל היה קטן אך עם הזמן גדל. היא לא ידעה לאן ללכת, לאן להוביל את הרגשות הללו ואת הדברים שעברה.

האמת הזו, הרגעים הללו, המבטים ההם,

הם לפעמים חלפו ולפעמים הרגו אותה.