השמיים צבועים שחור, נערמים בתוך הערפל הכבד, שמתגבר ולא רואים בו כלום; כמו מסך אפור.
התחושה הדיכאונית והעצבות, שעופפות לפתע את כולם, הכול בגלל הערפל.
הוא מזכיר לנו דברים שאנחנו רוצים לשכוח. דברים קשים, עצובים, כואבים... והוא לא מרפה.
הוא אינו עוזב, הוא עופף אותנו, את כול מה שסביבנו.
אני רוצה לרוץ, לרוץ מתוך הערפל הזה לעבר הרחוק.

למקום פתוח, אחר, עם אוויר, ולפקוח עיניים סופסוף ולצאת מזה,
מהתחושה הזו, מהכאב הזה,
הכאב הזה שלא עוזב אותי, אשר לא נותן לי מנוח.
אני רוצה להרגיש חיה, לא דחוסה בתוך עצבות וכאב שלא נגמר. זה קשה, אך זה לא עוזב.
הוא והם לא נותנים לי ללכת.
אני רוצה להמשיך הלאה.
הייתי צעירה וכל החיים היו לפניי,
ואז קרה משהו ושינה את הכל, את מה שבי,
את החוץ, את מה שכאן.
ולא הצלחתי לשנות את זה, להתגבר על זה, זה גבר עליי.
אני רק רוצה לנסות לחייך שוב, לחוש את האהבה, את החום...
לרוץ, עם הרוח שנושבת בשערי המתנופף, להרגיש חיה.
בלי ערפל, בלי כאבים, בלי פחד, בלי דקירות, בלי בגידות, בלי שקרים, בלי עצבות, בלי כל הדברים הקשים האלה.
לנסות להתעלם מהם ולהמשיך הלאה.
לרוץ הלאה.
על המרצפות, על המדרכה, על הכביש, בלי שעובר אף אחד,
ולדעת שזהו, שזה זה.
שעכשיו אני... חופשייה.
אמיתית. נכונה. סופסוף בת אדם חיה. עם הרגשות הנכונים.
אני רוצה שייתנו לי ללכת, שייתנו לי את החופש הזה להרגיש... את מה שכולם מרגישים.
להרגיש שוב את העבר, שהיה טוב, לפני שהערפל כיסה את הכל.
לפני שהיה רק שחור ולבן,
כשהיה את כל צבעי הקשת, אפילו שהיו עוד צבעים חוץ משחור ולבן, היו ביניהם עוד צבעים,
אבל הכל נעלם.
הערפל לקח את הכל, את כל הצבעים, ואותי, גם. ואת כולם.
אני רק רוצה לחזור אחורה, לפעם, שיהיו צבעים ורגשות. ואני.
אמיתית.
לא קפואה.
אני, מחוץ לערפל ולכל המסביב.
אני,
חיה,
נושמת,
אמיתית,
עם צבעים,
אוויר,
ורוח.