תמונה עם מסגרת אפרורית ולא ברורה.

מצב עמום שלא נסגר עד הסוף.

אני ואתה הולכים עד קצה העולם.

מחזיקים ידיים ונעלמים.

ביחד.

ולחוד.

הסוף הזה, העמידה על הצוק מביאה אותך לחשוב על תובנות של החיים.

היא מביאה אותך למחשבה על מה שיש מעבר לשם, מעבר לקצה,

מעבר לצוק.

מעבר למחסום הזה שלא נותן לך להמשיך וללכת קדימה.

המחסום שעוצר אותך מלהגיד.

המחסום שעוצר אותך מלעשות.

המחסום שעוצר אותך מלהרגיש.

להרגיש כמו בן אדם תמים ואמיתי.

בן אדם רגיש ורגיל,

כמו כל אחד אחר.

לבסוף אתה נפתח והכל פותח,

אתה כבר לא עומד על הצוק,

הצוק הוא כבר לא המכשול שלך,

הוא נתן לך לעבור אותו בבטחה ובהצלחה.

אתה כבר אחר, אתה אדם אחר אחרי שהצלחת לעבור את זה.

אתה עברת למקומות טובים יותר בעקבות ההיפתחות הזו.

אתה מצליח.

בפעם הראשונה בחייך הכל הולך לך טוב סוף סוף,

אתה מצליח במה שאתה רוצה לעשות, במה שאומרים לך שאתה צריך לעבור- אתה עובר את זה,

ולאן שאתה רוצה ללכת,

ולהגיע.

אתה שם.

אתה כבר שם.

עכשיו אתה צריך לנצל את זה בדרך הטובה ביותר,

להישאר שם, להתפתח, להצליח ולחייך.

לחייך, כי החיים מראים לך רק אור וטוב.

הם מראים לך את הדברים הקטנים הטובים של החיים,

שסוף סוף הצלחת לקבלם.

הגיע הזמן הנכון,

הנה,

הם הגיעו. גם הם, כמו כל שאר הדברים שחיכית להם.

היה שווה את הציפייה וההמתנה.