שערה נופלת, גם זה עף עם הרוח הנושבת.

ריסים מעפעפים בעיניים עייפות.

רעשים מסביב ממלאים את הרגע, את השפתיים היפות.

כובע עף ברחבי העיר, והיא, מנסה להושיט יד ולהשיגו. אך מאוחר מדי.

הרכבת יצאה, והיא נשארת עומדת שם, נטועה, מחכה לבאה,

שלא תצפצף ותשאג בקולי קולות, אלא תעבור ותגיע, בשקט,

כמו יד שמתגנבת להחזיק באחרת.