הוא היה הכמיהה הכי גדולה שלי,

הרצון הכי גדול שלי להגיע כמעט לשלמות של אהבה, של רגשות.

כמה חיכיתי לו שיגיע, שיראה את דמותו.

אך הזמן עבר, ליבי כמעט ונעתק ממקומו

מעצם הרגשות העזים שאני מרגישה בתוכי.

הוא, היה אהבת חיי, שכרגע היא נשכחת במגירה סגורה,

חוזרים לעבר, עוברים אל ההווה ומנסים להגיע גם אל העתיד,

הלא ידוע והלא ברור, עד לכדי השתקפות הדמות במים צלולים,

פנים שלמות נראות כשבורות מול הניסיון להגיע עד הקצה,

מראות אחרים באים והולכים, נשארים ומתאדים עם המים

והרוח הנושבת בין נשימה לנשימה.

וכל מה שאני רוצה,

הוא להרגיש את הרגש הזה שוב. פעם אחת ואחרונה,

בתקווה שתחזור על עצמה.

איתך. ואותך.