לעתים, גם השקיעות הכי עמוקות יבואו ברגעים הכי שקטים וטעונים.

הוא יכול לצפות בשקיעה ולהרגיש כלום. להרגיש ריק בתוכו ומסביבו.

לפעמים הוא מתנהג כאדם קר ולפעמים כאדם חם ואוהב,

תלוי יום ושעה. הזמן הוא מה שלוקח אותו מהעולם.

מבטים מחפשים את מי שהיה, אך הוא כבר נעלם ומתאדה באוויר הצלול, מלא רעשים ורחשים של רוח ושל שקט.

שקיעה זה דבר קסום שהוא יכול להפיג ממנה את היופי המרהיב שלה, במבט אחד חטוף ויחיד.

הוא יכול להפסיק חיים של אנשים במילה אחת שישחרר אל האוויר הקר, ביום חורף קודרני וחודרני לעצמות גוף האדם.

הוא יושב על מדרכת האספלט ומסתכל על הגלים הולכים ובאים לכיוונו וחוזרים אל הים.

הוא מסתכל רחוק, אל האופק, אל הים המשתקף בצבע השמיים, בתחושה אפרורית ואפלה,

הוא מנסה לשאוב מהם חיים בשביל עצמו, להחזיר את עצמו למי שהיה,

שינסה לחזור לתקופות בהן היה מסתכל על השקיעות ומפיק מהן הנאה ורוגע ומתייחס אליהן כמו בן אדם ראוי ואמיתי,

בתוך כל השקט ששורר סביבו, שיגרום לו לשמוח כמי שהוא, כבן אדם, ולא להפך,

לנסות ולרצות לשקוע עמוק בתוך החול החם ובאוויר המסתחרר והרוח השורקת ללא הפסק.

הוא רק רוצה לרוץ אל תוך הים, כאשר רגליו מדדות אחרי גופו בצעדים כבדים, באמצע תהליך שקיעת השמש ביום הקייצי שהוא נמצא בו, להתכופף אל הגלים באיטיות

וללחוש לים,

בשקט בשקט,

כאשר איש לא שומע,

"סליחה".