היא לקחה בידה את הכוס החמה וקירבה אותה אל שפתיה. ריח התה החזק אפף את מרחבי החדר הקטן ואת סביבתה והיא הרגישה כאילו חזרה הביתה, אל המקום הבטוח והמוכר לה כל כך.

היא בשנית הניחה את הכוס בחזרה על השולחן, המקום אשר היא ראויה לו, יותר מאשר פיה הלוהט, המלא במילים ובתהיות לגבי החיים והאנושיות בכלל. יותר מדי סיבוכים בחייה כבת אדם, היא לא רצתה לסבך בזאת גם את כוס התה החמה.

היו בה דברים חדשים למדי, היא רצתה להשאיר אותם בגדר חדש, שלא יתקלקלו ויהפכו לישנים עם הזמן, ככל שהשעון על הקיר מראה את תזוזת מחוגיו, גם כאשר היא רוצה שהזמן ייעצר, והוא אינו מקשיב לה וממשיך לנוע.

עיניה היו כה מלאות רצון והשתוקקות לידע חדש, אשר לא הגיע. היא לא יכלה לבקש מאנשים שיגידו לה דברים, כל עוד היא בעצמה לא מספרת להם דברים אשר רצו לדעת. היא הרגישה שהיא צריכה את הפרטיות שלה. את השקט שלה לדבר. לספר. להיות עם עצמה, ולא להוציא זאת ממנה ולהיפתח לכל אדם שנקרה בדרכה.

שקרים הכתובים בעיתון כמו בכל יום הרתיחו אותה והעלו זעמה על העולם כולו. היא תהתה האם זה אפשרי שיהיה יום אחד כאשר אנשים באמת ישימו לב לדברים הטובים שקורים סביבם ובתוכם, מי שהם כבני אדם, לדעתה נראה חשוב יותר ממה שהכלל נוהג, אם האדם מתחיל בכך שהוא עצמו יהיה טוב, זה יתבטא בסופו של דבר גם בחברה כולה.

היא הניעה ידה אל עבר כוס התה הלבנה, עם מעט תכלת וורוד בהיר, עם כמה ששנאה את הצבע הזה, היא לא יכלה שלא לקנות את הכוס הייחודית, אשר היא רק שלה עכשיו.

היא הרימה את כוס התה מהשולחן, קירבה אותה אל שפתיה, כאשר אדי חום יצאו ממנה אל חלל האוויר ולגמה את נוזל התה החמים, אשר התפשט בכל רמ"ח איבריה, תחילה משפתיה האדומות הבשרניות, ועד לורידים הורדרדים שקיבלו תחושה של חום, שעברה בכל גופה, עד שסיימה ללגום מהתה,

אשר כך נגמר לו הנוזל החם, לעבור ממקום למקום,

וכך גם היא,

תחושותיה אזלו מלהתקיים,

כנוזל החם שנעלם בכוס התה שלה.