והנה היא, שם, רחוק, גבוה בשמיים, כלואה במגדל מאיים.

אין קול ואין עונה. רק היא היחידה שם עומדת, נטויה בחלון.

מחכה לישועה, לאדם, לבחיר ליבה, אשר יבוא ויצילה מהנורא.

כמה זמן אפשר לחכות במגדל כה רחוק מהמציאות אותה מכירה וחייה שנים כה רבות,

דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים... אך שנים? זה לא מובן מאליו ולא מתקבל על הדעת.

היא מסתובבת במרפסת המגדל,

הולכת הלוך ושוב,

שמלתה מתעופפת באוויר מהרוח הקלה המגיעה ונושבת באוזניה צליל עדין של שריקה רחוקה.

הכל נעשה כחול, לפתע התגלו בנוסף צבעים לנגד עיניה,

הרוח נעצרת,

והיא,

מניחה מרפקיה על מעקה המרפסת הרחב,

משקיפה על המרחב ההרוס כתמול שלשום,

אין יופי רב גלוי מולה,

אך היא רואה בזאת ניסים ונפלאות.

היא רואה הרבה יותר ממה שנמצא שם, ממה שחבוי שם,

היא מרגישה שהיא יכולה לגלות את הנסתר,

למצוא בכל דבר רע את הטוב בסופו של דבר,

לראות את הדברים הלא ברורים מאליהם,

ולקוות,

שיום אחד הוא יבוא, ויראה לה שכל מה שחשבה הוא אכן אמיתי.

שכל רגשותיה אשר הדחיקה מחוסר רגש, אהבה ותקווה,

עדיין נמצאים שם, בתוכה,

מחכים רק לפרוץ החוצה ברגע הנכון לו חיכו זמן כה רב.

עיניה מסתכלות אל המרחק,

הכחול שבשמיים ממלא את עיניה היפות ומקרין אור על פניה, עם כל החושך שסביבה,

היא מצליחה להישאר מוארת ויפה, כמשהו לא רגיל.

היא מיוחדת,

היא שונה ואחרת, רואה את הדברים באופטימיות כה רבה,

בתוך הרס ושיברון של סביבה נטושה.