מבטה עליו הלך ונעלם. הלך והתפוגג. עיניה הופנו לרצפה, ולא למבטו, לעיניו הכחולות, המראות אהבה מתפוררת, מלבד הקור.

אצבעה משכה פס של חול על גב הספסל החום. היא רצתה ללכת, אך לא הצליחה להרים עצמה.

היא חשבה שאהבתם שווה יותר, שהיא לא תצליח לשבור את עצמה ואת חייה בפעם אחת. היא לא ציפתה שכך זה יהיה. במחשבות הגרועות שלך גם כך זה לא היה.

היא לא תיארה לעצמה איך בן אדם חשוב כל כך, יכול לפגוע כה חזק, עד שהלב נשבר לרסיסים על רצפה חשופה, כה ריקה מהכול, בעיקר מרגש ואהבה, והיא, נשארת בודדה, על הרצפה, שבורה, בגופה ובנפשה.

הלב חשוף לכול אדם שרק יעבור וירצה לגשת, להחזיק, לקחת, לפגוע, להכאיב. היא לא יכולה לעשות דבר נגד זה יותר.

היא רצתה לזרוק את עצמה ממקום גבוה, מהצוק שבמרומי ראשה, במחשבותיה,

היא רצתה לקרוס. להישבר גם היא, בכל המובנים האפשריים.

לא לתת לו להרוס את חייה, עד לכדי שבר. עד לכדי כלי שניתן להרוס, בלי להחזירו למצב שקדם לו.

היא רק רצתה להרגיש קצת אהבה. לראות בעיניו, שאומרות את הדברים הנכונים והאמיתיים שמתרחשים ושהוא מרגיש, שמה שקורה להם הוא אמיתי, מיוחד, לא רגיל, ורק שלהם.

היא לא רצתה שהוא יפגע בה. אך לא יכלה להימנע מכך.

היא לא רצתה להראות לו כמה הוא היה חשוב לה. כל הכאב שצברה בפנים, היא תאגור אותו, רק שלא יראה.

רק שלא יראה אותה נשברת.

נשברת לרסיסים שבלתי אפשר לראותם עוד. שהם שקופים, כמו הזמן, וכמוה, עם הדמעות שמתנוססות על לחייה, על גופה, באוויר ועל הרצפה המלוכלכת, מלאת שברים קודמים, מזמנים אחרים.