אנשים הולכים ואנשים באים. אנשים צועדים ואנשים עוצרים. אנשים שואפים נשימה אחת לריאות, ואנשים אחרים צועקים החוצה אל אוויר העולם בכל הכוח, רק להוציא את מה שיש להם בפנים, לחוץ.

כל אחד מתרגם את מה שהאחר אומר או עושה, בצורה ובדרך משלו. רואה את הדברים לפי ראות עיניו, לפי השקפת עולמו. כל התנהגות של אדם היא תרגום של אחר העושה מעשה. ללכת צעדים חרישיים, לצעוק בקול אל אדם היושב מולך, או כאשר אתה בקצה העולם, עומד על ההר הגבוה מכולם, מסתכל למטה ורואה כלום, הכל כה קטן, שאתה מרגיש כה גדול וחשוב, מעל כולם, ואתה מרגיש משוחרר מהכול לפתע.

אפשר ללכת בחום, בקור, בחוץ, באור, בחושך, ובכל זאת לראות. אנשים. עיניים. מבטים. שפתיים. חיוכים. לראות את המעבר, מה שמסתתר בעמקי הנפש העמוקה והאמיתית של האדם, שנמצאת מולך, מסתתרת, בכל מצב שהוא.

לעתים, צריך להוציא את הקור מתוכנו, לראות את החום שמסביב, להקרין זאת לאנשים שסביבנו, שייקחו זאת קצת מאיתנו, שנבין אותם, שנקרא אותם, שנחיה ביחד איתם את אותו רגע שהם חווים, שנושיט את היד והם ייקחו אותה ללא היסוס. שיעלו חיוך על פניהם כשהם רואים את פנינו או שומעים את קולנו.

שכאשר נלך ברחוב, אנשים יתרגמו את מי שאנחנו בצורה הטובה והנכונה ביותר, שיראו בנו כמי שאנחנו באמת, שכוכב קטן יזהר ויגדל בתוך ליבם, הפועם בקצב מהיר, ויהפוך לצהוב, לזהוב, זוהר יותר מצבע השמש, כאשר אנחנו עוברים לידם, והם ידעו מה מרגישים באמת, כאשר עוברים ליד דבר טוב, והוא שוהה לרגע, נשאר שם לקצת זמן, כדי לצאת מאיתנו, וללכת לאחר, שיהיה קצת מהטוב גם לו, אצלו, שחיוך יעלה על פניו ושהוא ירגיש שהשמש חובקת את גופו ומאירה את ליבו וחיוכו אל העולם, הגדול.