תמונות וצבעים נעלמים באיטיות, כך גם הזיכרונות והמראות. הכל נגוז מעצמו, מהחלום הרטוב.

חולצה נעלמת ומתאדה באוויר, ילדה נופלת על רצפה ברעש מחריד וצלצולים מזועזעים נשמעים מכל עבר.

אדום בוהק נוצץ סביב, תכול מתערבב עם שחור עמוק, אין לדעת לאן זה יכול להוביל.

ידיים מנסות לצאת מתוך הבלגן שנוצר, דמעה מתנוססת על לחי ושפתיים מנסות לומר את שאבד.

שפתיה מנסות להוציאה מהמקום בו היא נמצאת, לנסות לחלץ אותה מהמצב הקשה, מהאין, מהריק.

היא מנגבת דמעותיה, מוחה דמעה ועוד דמעה, חיוך עולה על פניה והיא שלווה.

פתאום הכל כה ירוק ורגוע, כה שליו וענוג, צלילים נעימים נשמעים סביב והשקט אופף את המסדרונות.

אנשים מפסיקים לרוץ, מפסיקים להסתכל חרדים אחד על השני, הם פשוט עוצרים למשמע השקט.

ושפתיה מדברות בלחש רועם, עיניה מלאות טוב ויופי יוצא דופן, אומרות את שהמילים לא יכולות. אומרות את שנאמר במבט אחד בלבד, חטוף, ביום שמשי יוקד, באמצע אוגוסט ושרב.