הזמן הוא גורם אכזרי בחייה, לרגעים.

השעון מתקתק ומחוגיו נעים עם השעה שעוברת,

היא יושבת בודדה, שפופה, כנעלמת כמעט. כנשמה שקופה שאף אחד לא רואה.

היא מרגישה שהיא היחידה בעולם שלא שמים לב אליה, שהיא לא מקבלת את היחס הנכון שמגיע לה אחרי הכל.

רגש אכזרי מתחיל לבעור בה, כלהבה שלא נכבית.

בעיניה מתחילות להיווצר דמעות,

והזמן, הזמן; הוא לא חברה הנאמן.

הוא אויב ידוע,

כי ככל שהזמן עובר, ככל שמבטה מורכן כלפי מטה,

כך תחושת הבדידות סוגרת עליה והיא מתחילה להיעלם כליל מהעולם. מחייה. מנשמתה. ומעצמה.

היא לא רואה את האחרים שסביבה, אלא את עצמה, כטעות אחת גדולה בתוך העולם הגדול הזה שאין לו סוף ומעצור.

כי כמו שהזמן נע ללא עצור, כך גם המציאות והחיים שהיא עוברת.

שהם עוברים עליה; ללא עצירה וללא נשימה שאפשר לקחת.

קטע הגשה לבלוג- הכותב המוכשר של ישראבלוג.