אגדות וזיכרונות ילדות

מתחילות להיעלם להן

כך, בפתאומיות

בלי הכנה מראש.

רגעים טובים של ילדות

וכיף

יימשכו ויישארו לנצח חקוקים בי.

הם לא ייעלמו, לא כמוך. לא איתך.

קול יכול להיעלם, אך לא דמות,

לא נפש ולא נשמה כה גדולה.

אי אפשר לתאר במילים דמעות מהולות צחוק

המתמזגות עם טיפות הגשם

המתדפק על החלונות;

הרעש כה עוצמתי וכך גם הבכי והכאב.

עצם המחשבה על אובדן גדול כל כך,

בלתי נתפס בהיגיון האנושי שלנו.

רוצים לקום ולהתעורר

מחלום הבלהות הזה

שלא נגמר

אלא מתמשך,

ללא סוף.

מתי יהיה הרגע שיגידו די,

מתי יהיה אפשר לעצור ולהפסיק זאת

ולחזור לחייך באמת ולהרגיש קלילות שכזו.

הכל מתחיל להיעלם,

כל הכישרון שהיה, נעלם לו באיטיות

אך בכל זאת נשאר ממנו משהו.

העולם לא הגיוני בעליל.

רגעים שאי אפשר להיות מוכנים להם מראש.

שמות חגים במוחינו ורצון לאחוז בהם

שלא ייעלמו לנו גם הם.

מילים עוברות לידינו, בתוכינו, מאיתנו,

הרצון להוות להן משמעות

ועצם קיומן גדול כל כך

שזה בלתי נתפס,

שהן גדולות ואמיתיות

ומביעות את שאנחנו.