שאלה: אתם מעוניינים שאעלה את הפרק הראשון של הספר שאני כותבת?

אם יהיה ביקוש גדול, אעלה אותו מחר(!). :)

עייפות שמתגברת, בין מילים לאישה האחרת. היא רוצה שתשיר לה את המילים שאתה רוצה לומר בכל הכוח אך לא מסוגל לכך, תביט לה בעיניים ותוציא את מה שיש בתוכך בלי מחשבה מיותרת. החשיבה כאן מבוזבזת מראש. תהיה כנה ואמיתי בין המילים והרגעים שלכם יחדיו. האור מרצד על פניה, בין המבט לרגש שנמצא עמוק בפנים, היא מנסה להסתיר את האכזבה שלה ואת הכאב, אך זה לא עובד, היא לא מצליחה. היא מנסה לראות אותך בעיניים שלה, אך גם אתה כבר אבדת לה בדרך. הפיתולים הסתבכו והיא כבר לא מוצאת אותך יותר. רק בין הריסות ושברים ומשפטים. היא רוצה לחיות איתך את החיים בדרך פשוטה הרבה יותר ממה שהיא נמצאת בה עכשיו. היא רוצה חופשיות, היא לא רוצה לרצות, כי היא יודעת שזה יתדרדר למקום האסור והלא נכון, זו מחלה בשבילה, שהיא רוצה להבריא ממנה וללכת למקום אחר, מקום נקי, טוב, יפה וכחול. מלא כחול וירוק סביבה, בין ענפים, עננים וצדפים. צעדים קלים על גבי החול הבהיר והרך, לא עוקצני למדי, לפחות לא כמוך. מילותיך רכות כרגע באוזנה, הצלחת לומר את שרצית להוציא מתוכך, בלי התפלספויות רבות מדי, בלי מבטים חדים ומסוכנים, זו האמת שלך, והאמת כולה. תביט ותבין, היא האחת והנכונה בשבילך, בשלב הזה בחיים שלך. תחייך ותראה שגם בין נגיעות לבדידות, היא נמצאת שם תמיד, לאסוף את הסליחות.

"לא יהיו עוד לבבות עצובים," כך אמרת לי ונחנקת. הבטת לרצפה וכמעט פרצת בבכי, למרות שלא רצית להראות את זה, ניסית להסתיר זאת כמה שיותר, כי ליבך היה עצוב יותר מכול הלבבות האחרים.

הבטתי בך במבט הרך שלי, שגרם לך לרטוט והחזקתי לך את היד חזק.

"אני אתקן את הלב שלך ואז הוא לא יהיה עצוב יותר לעולם," הבטחתי וחיבקתי אותך חזק.

שנה לבלוג שלי. שנה למילים שלי שכתובות בתוכו, לרגשות, לרגעים, ואפילו לעצמי.

תכננתי את זה כל כך אחרת, מה שיהיה כתוב כאן, אבל מה שיוצא באותו הרגע כנראה הכי אמיתי, ישר וכן שיש.

אני מתרגשת כל כך. המילים נעלמות לי וכל מה שחשבתי שאפשר לומר בכדי להכיל את הבלוג הזה נראה פתאום כל כך אחר, מוזר ומתגמד לשנה המדהימה הזו שעברתי כאן.

הכרתי המון אנשים שאני שמחה שנפתחתי אליהם ולכתיבה שלהם, הם ממלאים אותי ונותנים עוד משהו טוב לחיות בעבורו.

בזכות הבלוג הזה למדתי המון, על עצמי, על היכולות שלי, על דברים שאני יכולה ולא יכולה לכתוב, לעשות, לומר או לפתוח כאן.

יש דברים שאני מעזה להעלות ומוחקת, או מעלה ומשאירה, או לא מעלה כלל, ועם הזמן אני מקווה שאפתח עוד יותר ממה שנפתחתי כבר עד עכשיו ושאהיה "פגיעה לכל" ואוכל לפתוח כאן דברים עמוקים עוד יותר, ובכל זאת להשאיר קצת מסתוריות ודברים כלשהם אצלי. אי אפשר להכיל ולפתוח את הכול, למרות שהכתיבה חושפנית עד מאד, והיא מספיקה בלתאר דברים כה רבים שלא חשבתי שנמצאים בתוכי ולהוציא אותם לאור, לאנשים, לנשמות, למילים, אשר כתובות על דף או מרצדות מול העיניים, וזה מה שמוזר- שכל כך עמוק בזה.

אני מאחלת לבלוג שלי ולי עוד שנים רבות כאן ובכתיבה בכלל, בעשייה וביצירה ולעשות את מה שאני אוהבת יותר מכול.

להביע את עצמי בכתב ולגלות על עצמי עוד, ככל שהכתיבה שלי משתפרת ונפתחת לסגנונות שונים ורבים ולמקומות אחרים שלא חשבתי או חלמתי שאצליח להגיע אליהם ולייחל אליהם, והנה, הדברים הללו מתגלים אט אט בבלוג שלי ובכתיבה שלי בפני עצמה וזה מדהים אותי עוד יותר.

מקווה שבשנה שחלפה לה הצלחתי לגעת באנשים, לגרום להם להזדהות, להכיר את עצמם יותר, לבחון את עצמם, את מי שהם ואת החברה הסובבת אותם והחיים שהם נמצאים בהם, להכיר אותי ולהיות עם דלת פתוחה קצת אל תוך העולם שלי, שנהניתם ושתרצו לקרוא ולדעת עוד, ושעכשיו שתדעו שאתם חלק בלתי נפרד, כי כבר נכנסתם וקראתם, אין מה להפסיד, יש רק מה להרוויח במקרה הזה. ;-)

השנה שעברה הייתה מלאה ביצירה, בעשייה, במילים, במחשבות, במעשים, ברגשות, באני, בגילוי עצמי, גילוי נפשי ופיזי ודברים שלא חשבתי שאצטרך ושאצליח להתמודד איתם כבר בגיל הזה, הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי ועל החיים במובנים עמוקים יותר ממה שחשבתי שיכול להיות אי פעם,

וזה מפתיע ועוד יפתיע אותי בעתיד כל פעם מחדש כשאגלה דברים ואלמד- כי יש כל כך הרבה מה להכיל בתוכנו מהעולם הזה ומהקיים, שזה מה שיפה ומה שטוב כאן.

מילים לא נגמרות אף פעם, כמו שרגע לא נגמר, אלא מתמשך לרגע אחר, שמגיע מיד אחריו, ודמיונות וחלומות יכולים להעיף אותנו באוויר ולגרום לנו לשקוע בעולם דמיוני, משלנו, שאולי במובן מסוים הוא חלק מהמציאות שאנו חיים וחווים אותה יום יום.

אז ברצוני, לפני שזו תהיה חפירה, מיותרת אך מעניינת במידה מסוימת (; לעצור כאן ולהודות לבלוג שלי, לישראבלוג, לעצמי, על ההחלטה של לפתוח את הבלוג הזה, להכניס עוד אנשים לעולם הכתיבה שלי ולעולם שלי בצורה כזו או אחרת, ואני לא אשכח לעולם את היום, הרגע, וההחלטה הזו שנטלתי על עצמי, בהחלטיות חדה, הדוקה ורבה- לפתוח את הבלוג הזה, ואין שנייה שאני מתחרטת, אני מודה על כל הרגעים שהיו לי כאן והצטברו עם הזמן ויהיו עוד, בעתיד, עם השנים שיעברו ויחלפו ויגיעו...

וכמובן שאני מודה לכם, הקוראים שלי, שמתמידים ונמצאים כאן תמיד, קוראים, מגיבים וממלאים אותי בהרבה חום ואהבה, חיוכים רבים ותקווה.

אני מודה לכם על הכול.

על זה שאני לומדת להכיר אתכם ושאני בעצמי לומדת מכם דברים על עולם הכתיבה, על מילים בשפה העברית, כתיבה בפני עצמה,

עמוקות שנמצאות אי שם בתוכי ויוצאות לכתב,אם זה בכתיבת תגובות על דברים שאתם כותבים או הגבות בחזרה על תגובות שלכם לקטעים שלי או שאלות שאתם מעלים וגורמות לי להרהר לא מעט מה להגיב, שזה עמוק ואמיתי יותר ממה שיכולתי לחשוב ולדמיין, וזה טוב. זה מה שצריך בעולם הזה ובעיקר מי שמתעסק ואוהב כתיבה, לדעת להרחיב את אופקיו ולענות על שאלות גם בשביל עצמו וגם בשביל האחרים, תראו עד לאן זה יכול להביא אותך, במחשבה על השאלה, על ההתעסקות בה, על התשובה ועל מה שכביכול כתבתי, מה שלא חשבתי בכלל בזמן שאצבעותיי כתבו מילים ומה שנמצא בין השורות, הרווחים, האותיות והמילים עצמן.

ועל מחשבות ודברים שאתם עוברים בעצמכם ומזדהים עימי, בקטעים שאני מעלה לכאן.:)

אוהבת המון ותמיד,

XOXO,

Thiswritingirl.