זעזוע קל, אי אמון. לא להאמין שהמילים הללו נכתבות במו ידיי כרגע על מסך המחשב. הכל כאילו הולך ונעלם לו. הרגשת הביטחון והיציבות שהייתה, נעלמה לה. מקווה שתחזור. אי אפשר לשחרר מקום כזה לחופשי, לקחת לו את הנפש ואת היופי, את האנשים שנמצאים כאן ולהשליך אותם פשוט לרחוב.
למצוא חיים והשראות במקום אחר ולבטא אותם בחיים עצמם, זה ידוע שעושים, אבל פה זה מקום שיוצר משמעות למילים שלך, נותן במה ואמת, אפשרות וביטחון להציג את מה שאתה באמת שווה. את מי שאתה. גם אם יש דברים ששומרים בטיוטות, זה בכל זאת, ותמיד גם יישאר, חלק ממך, אם תחליט לפרסם בסופו של דבר וגם אם לא.
זה שמיטת הקרקע מתחת הרגליים. רגעים גדולים מתנפצים בשניות. תקוות שהיו, שנים שחשבת שעוד יהיו לך, פתאום הכל מתגמד לנגד זה.
אני מקווה שזו לא אחת מהפעמים האחרונות שאכתוב כאן ואהיה נוכחת כאן, כי זה ישאיר טעם רע בפה והרגשה נוראה ולא טובה לאור הזמן הנפלא שאני מבלה כאן, לאחר כל המילים הנפלאות שקראתי כאן, התהליך שעברתי, שבזכות אנשים מסוימים כאן הערכתי עוד יותר את הכתיבה ואת השפה העברית, להתחיל ולתת לה משמעות קצת אחרת אצלי, שתצטייר אצלי באור שונה מאצל אחרים, שאני אגלה אליה חיבה ומשמעות עמוקה ועוד הרבה מעבר, וזה כל היופי במקום כאן, ובכלל, במה שזה גרם לי ותרם לי והרבה יותר מזה.
נפלא להתגלות כאן לעוד כשרונות ולעוד אנשים, שבעצם גם קצת כמוך. חיים בעולם שלנו, בישראל, מבינים אותך, את הדרך שבה אתה הולך וחושב.
אני פה כמה שנים טובות, אם זה מלהסתכל על בלוגים או לפתוח בלוג פריקה או מעין יומן שכזה בגיל 13 ואם זה לחזור עכשיו, לפני שנה וקצת, באופן קצת אחר, במובן קצת אחר, בוגר יותר, משקיף ומסתכל אחרת על דברים, על עצמי, על מה שיש לי ועל החיים בכלל.
עברתי המון דברים בחיים בשנה וקצת הזו, בעיקר, וישראבלוג באמת ליווה אותי ומלווה אותי וחלק מזה, התיעוד שלי והוצאת הרגשות שלי בדרך הכי נקייה ואמיתית שיש, כי מה יותר אמין ממילים שיוצאות מהלב, גם אם כל כך קשה להוציא אותן, הן פשוט נמצאות שם, אתה לא יכול שלא לכתוב אותן, זה פשוט דורש את זה, הצורך והאהבה לכתיבה, התשוקה והרצון הזה, מה שבוער בתוכך כל כך, מה שנמצא בך ופשוט מתפרץ ויוצא החוצה במשפטים שמילים מפוזרות שוזרות- זה האמת הכי כנה שיכולה להיות, זה יותר חזק מהנפש ומהכל, זה מה שישנו בפנים.
לא ידעתי שבאמת יש בי את זה, את המקום והדבר המופלא הזה שנקרא כתיבה.
ההתכוונות, שגם אם חשבת שלא תגלה או שאתה לא רוצה להתעסק בעניין כזה או אחר, אין ממנה מנוס- המילים הן כאן, הן צורבות, חיות וקיימות ומראות לך שצריך לדבר על זה, צריך לדבר על הרגשות, ואם לא אתה, אז המילים עצמן יעשו את זה ויגיעו מכל כיוון עד שנווכח אליהן וניקח אותן, נאמץ אותן לקרבנו וניתן להן את המשמעות הראויה להן והמקום המתאים להן, נתעסק בהן ואחר כך נשאיר אותן שם, על המדף או בתוך הספר, או אפילו בתוכי, כי הן מאז שיצאו ממני תמיד חלק ממני, גם אם הזמן עובר, שלמות ורגועות, כי אנחנו שלמים ורגועים ביחד איתן.
לפעמים אין מילים עוד לומר או שפשוט נעצר חוט המחשבה כי לא רוצים להרבות עוד במילים כי אמרנו מספיק.
אני מקווה שהכל יסתדר לטובה, כמו שאומרים בימינו, ושנצליח לשמור על המקום הזה, שהוא שלנו, בשבילינו.
כינוי:
אנושיות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
