רצון.

לקיחת רצונות, זיכרונות, נשיקות, רגעים; הקפאת הזמן שנעלם לו, החזרתו אחורה והקמת הזיכרונות שהיו, לתחייה.

שהשקט ששרר כאן, יזכיר לה אותך.

אין לה לאן ללכת,

רק למקום ההוא, שהוא השאיר בה, הקול שהנחה אותה, שהוביל אותה.

היא חשבה שהוא לעולם לא יגיד לה להתראות. שילך ממנה, ככה. יעלם, בלי להגיד דבר.

השם שלו, כאשר הוא נשמע מפיה, עוצמת קולה המשחררת את שמו אל אוויר העולם, נעלם ונמחק אי שם, במרחב בין אוויר לבין זמן, כמו גלי הים הנמחקים עם הדקות, עם השניות, ככל שעובר גל אחר ומסיט את מבטם.

היא הייתה מולה כאמת מגוחכת, כזו שלא חשבה שתשמע, איך להוביל אותה הלאה, איך לגרום לה להשתנות ולהיות שלה.
איך אפשר לשנות בן אדם שירצה בך, באותו רצון כמוך. מבט כמה בעיניים, שמבין ורוצה את הכל.

הוא שמר את כל העוצמות והרגשות הללו, מאיפה הוא החזיק ושמר בדידות רבה כזאת?
היא לא ידעה מהיכן באה ולאן היא הולכת.

היא לא ידעה היכן לשים רגלה בצעד הבא ובפעם הבאה שתלך.
שתתן לרגליה ללכת על האדמה החמה, המורגשת מבחוץ עם כל כך הרבה חום, קרבה ואהבה, אך מבפנים ההרגשה כה שונה ומנוכרת.
היא מרגישה את עצמה כקרה, כלא שווה יותר. כאחרת. כמישהי שונה. כמישהי שהשתנתה לה בזמן הזה.
בתקופה הזו שהייתה, כל הדברים שעברה גרמו לה להיות קרירה ואפרורית מבפנים,
אולי היא מצליחה בזווית אחרת להראות זאת גם אל העולם כולו.

הוא לקח עימו את חלומותיה, את מה שרצתה להגשים לעצמה. לבד. איתו. שניהם ביחד. ידיים שלובות כסכינים חדות בגב של אנשים. בפנים של אחרים. ברגשות מעורבים.

ליבה התנפץ לרסיסים על הרצפה. היא הייתה פגועה כל כך, מהרבה סיבות ופינות שלא יכלה להוציא החוצה אלא לשמור את הכל בתוכה. עד שנפשה תתפוצץ ותיהרס גם היא, כאחד, בבת אחת, בלי הכנה מוקדמת מראש.

הכל היה קטן אך עם הזמן גדל. היא לא ידעה לאן ללכת, לאן להוביל את הרגשות הללו ואת הדברים שעברה.

האמת הזו, הרגעים הללו, המבטים ההם,

הם לפעמים חלפו ולפעמים הרגו אותה.

שמיים נצבעו כחול והשתקפו עם המים שהיו תחתם.

הירוק השתקף מסביב והביא נחת לכל מסתכל עליו, היא הסתחררה עם שמלתה ברחבי המים השקופים ופיזרה אור, חום ושמחה לסובבים.

היא רקדה את הריקוד שלה. לא הפריע לה שרואים אותה. היא הייתה ייחודית, היא עצמה. לא היה לה אכפת.

היא התבלטה מעל השאר, שמו לב אליה בתוך הנהר.

שמלתה הלבנה התעופפה לה ברוח, כאשר החזיקה בה בידה, היא עפה לה כמו ציפור על פני המים.

היא הרגישה שזהו המקום הנכון בשבילה להיות. המקום המתאים לה.

היא הרגישה שהיא מצליחה לבטא את מי שהיא באמת, את מי שמסתתרת אי שם בתוך תוכה,

רק שם, במקום הזה, היא מצליחה לצאת החוצה מתוך עצמה ולהיות היא. פשוט היא.

בלי מסכות, בלי ניסיונות להראות מישהי אחרת; טבעית כמים הזורמים בנהר.

סחרור עצמה וקצה שמלתה נגע במים.

היא התיישבה לה קלות במים, כאשר כל מה שהיא רואה סביבה זה ירוק ומים זורמים.

היא הרגישה שזה הכי נכון בשבילה. היא נהנתה מהצפייה הזו, מהשקט ששרר סביבה, שנתן לה מנוח וקצת חשיבה.

הכל היא יכלה להיות במקום הזה, כל מה שרצתה. כך היא בחרה, הציגה והראתה זאת לעולם כולו, והעולם הודה לה על כך.

היא חייכה, התרגשה, שמחה והרגישה,

וכך גם העולם,

בחזרה.

טיפות גשם מתדפקות על החלון.

רעמים נצרבים לך בזיכרון ובתודעה האנושית בעוד את הולכת על קצות אצבעותייך בקור השורר אי שם בחוץ, כאשר טיפות הגשם נופלות על בגדייך, מלטפות כל זיכרון ישן שהיה לך, מוציאות אותו החוצה והוא נשטף יחד עם הגשם לאיטו.

הכל בורח ממך, נס ונעלם לאט.

צבע השמיים האפרפר וגלי הים הכחול שחור גורמים לתחושתך הפנימית להיות מעורערת ובלתי החלטית.

נשימה מורגשת, יוצאת החוצה אל האוויר הקר, הרטוב.

גשם. רעש של מזג אוויר רועש וגואש.

ואת יושבת לך על האספלט, על קצה המדרגה, רגלך נאחזת במוכר ובמה שיש לך אי שם מסביבך ואת נרגעת לבסוף.

מזג האוויר המעורער הזה והבלתי החלטי משרה עלייך נפלאות.

סודות שלא חשבת שטמונים בך מתגלים עם הזמן, לאיטו.

את מתחילה לקפוץ בין טיפות הגשם ולהרגיש את החורף עובר מעלייך, בתוכך, לידך, סביבך.

כל הטיפות נערמות ונהפכות למגדל אחד גדול של מים, מולך.

את רואה את דמותך משתקפת אל מול עינייך, שקופה ובתולה, כמי שהיא שמתגלה לעולם ועושה את הדברים בו בפעם הראשונה.

את רואה את מי שהיית, את מי שאת, את מי שרצית אולי להיות ואת מי שתהיי.

הדמות הזו משקפת לך את הכל כמו מים,

הדבר היחיד שיצליח לבטא ולהראות לך את מי שאת בעיני העולם כולו.