פסים פסים, קווים פזורים לכל עבר.

פסים של אישיות,

של קרבה ואנושיות.

אהבה בין הפינות

והסתכלות למקומות.

פסים מראים את הנגלה באופן שקוף וברור יותר.

ראייה למרחקים ואהבה בין השברים.

ניסיון להיות משהו בעל משמעות

בתוך אי משמעות גוברת.

בני האדם הולכים וחוזרים למקומות מוכרים וידועים

אך החוכמה היא ללכת למקומות הלא ידועים,

למצוא את המשמעות של עצמינו

ולהוציא מאיתנו עד שהמיץ ייגמר,

בשביל להכין לימונדה, או משהו אחר-

משהו פשוט, מופשט ומאורגן יותר,

להגשים את כל החלומות

עד שהכוכבים בשמיים ייגמרו

ועד שהעיניים יפסיקו לראות

וימשיכו להגשים ולקוות

ופשוט לחיות.

הזמן בורח לנו, וכך גם המציאות.

צריך למצוא את הזמן בין הרגעים

ולגרום לו לעצור בשבילנו,

שנוכל להשתהות על רגע בודד אחד לעוד קצת זמן,

עד שהשמש תפציע...

אספנו את עצמינו כמו שאנחנו ונסענו להרים, לחפש את עצמינו בלי עוד אנשים אחרים. רק שנינו לבד, מחפשים משמעות בין המסכות שהיו עלינו, מנסים להוריד ולגלות את עצמינו.

הסתכלתי עליו בשקט ואמרתי לו "אתה יודע כמה הייתי רוצה להיות עצמי ולהשתגע, ולו רק פעם אחת?"

הוא אמר לי, "אני יודע" בשקט מופתי כזה, שרק אני אשמע. למרות שלא היה אף אחד מסביבנו. רק אנחנו וההרים. והשקט שעוטף אותנו. הוא הסתכל עליי עם העיניים הגדולות והחמות שלו ואמר לי "בואי," ולקח אותי ביד אל קצה ההר. הסתכלתי למטה וכמעט היה לי פיק ברכיים, אבל לא הראיתי שאני מפחדת. עוד משהו שהיה טעות בחיים האלו.

"עכשיו תצעקי בכל הכוח ותוציאי את מי שאת מבפנים, מהמקום הכי עמוק שלך," הסתכלתי עליו ולא האמנתי למשמע אוזניי.

"מוכנה?" הוא שאל והסתכל עליי ואחז בידי חזק חזק, שלא אעלם לו פתאום ואדרדר במורד ההר.

"כן," אמרתי לו בשקט, כאשר רוח חזקה סטרה שיערי על פניי.

"שלוש, ארבע ו..."

הוא הסתכל עליי שוב, עצמתי עיניים, ובלי שהייתי מוכנה לזה יצא לו צחוק שלא הבנתי מאיפה הוא מגיע. פקחתי עיניי וראיתי אותו באמת צוחק, צחוק אמיתי, מכל הלב. ואז גם אני צחקתי. זה הצליח. הוא העלה לי חיוך על הפנים. את החיוך האמיתי שלי, שלא חייכתי כבר שנים.