"למה את בורחת מעצמך? מה היה לך רע כל כך במציאות שחיית בה?"

"הדברים שנראיתי בהם דרך המראה נראו כל כך שבירים ולא אמיתיים עד שהרגשתי את הכל נשבר מסביבי. זה היה היופי של המחשבות שלי ושל כל מה שעברתי, אבל הכל נהפך למפחיד עם הזמן ולא יכולתי להתמודד עם זה."

כהות רגשות.

שכרון חושים.

מגע יד עובר מאחד לשני, רטט לבבות.

גופך סומר למגע ידיו ולמשמע קולו אשר מתנגן באזנך כמשי רך תכול.

את לא יכולה להרגיש אליו דברים לא נכונים ולא בטוחים,

אי אפשר לצעוד את הצעד הלאה, הלא בטוח, המהוסס.

מבטך תר סביב ואת מחפשת מוצא במחשבותייך.

גם הרגע הזה ייעלם וישכח.

סודות ורגעים אשר נפרשים אל האופק.
מחשבות נודדות אל המרחקים, בלי מחשבה עד לאן יגיעו.
הבריזה של המחר עוברת בגופי עכשיו, היא מפזרת את חום גופי אל הסביב.
הרגשת תמימות מסתתרת אי שם, אך מסתלקת במהירות כאשר הבוטות והסוטות מתגנבות להן לאט גם הן אל ראשי.
התבגרות נעשית עם הזמן, במהירות ובאיטיות, אם רוצים זאת ואם לא.
זהו תהליך, כמו עוד הרבה תהליכים שאדם עובר בחיים, גם אני עוברת את זה.
אי אפשר לעצור את זה.
אי אפשר להתנגד לזה.
זה פשוט קורה.
צריך לקבל את זה ולהמשיך הלאה.
אך האם באמת אפשר להמשיך הלאה,
עם כל הדברים שאתה עוד רוצה להספיק ולעשות? ובעיקר, להגיד?
יש דברים שאתה מפחד לומר כי אתה מפחד מה יגידו לך עליהם,
אך בשלב מסוים צריך לאזור אומץ ולהסתכל לפחד בעיניים, לא להתייאש ולעמוד מולו.
זה התהליך והדבר הכי משמעותי שאדם יכול לעבור בחיים.