שברי כנף של אדם.

שברי כנף של נשמה.

שברי כנף של מלאך.

האדם שהולך, אשר עקבות רגליו נשארות חקוקות על הרצפה שהוא הולך עליה,

מרכין ראשו וחושב על הדברים שעבר. על הרגעים שחווה, שהרגיש כמו טעות שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם.

הוא לא רואה את מה שאחרים רואים. הוא לא רואה את הדרך בה הם רואים אותו.

הוא לא רואה את החלומות שהוא חולם ורוצה שיתגשמו. הוא חושב שהוא כבר ניפץ אותם לכל עבר.

הוא מנסה להגשים אדם אחר שהוא לא הוא. הוא מנסה, בכל כוחו, להראות לעולם את האדם שהוא מנסה להיות, אך הוא לא מצליח, כי הוא לא הוא האמיתי. הוא מנסה דמות אחרת.

דמות אחרת שכביכול תהיה הוא. הוא לא יודע כמה שהוא מיוחד וכמה שהוא מכשיל את עצמו בכך שהוא לא מוציא את מי שהוא לכלל, לחיים ולעולם הסובבים אותו מכל עבר.

הוא שבור, בניסיון להתעלות על עצמו, לעלות על הסולם, בשלבים שלו גבוה, אל על, ולהגיע אל מה שהוא מנסה להשיג,

אל החלומות שהוא מנסה לגעת בהם בכל כוחו, שעוד נשאר,

ביד הקטנה, השבורה שלו, שמתאחה לאט, עם הזמן לאיטו, שחוזרת לעצמה, ומצליחה להרחיק עצמה עוד, מהמקום בו נמצאת ולהגיע אל מקור חפצה.
אל המקום אשר ייחל זמן כה רב להצליח ולהגיע לשם,

להגשימו.

תגיד לה שהיא אהבת חייך.

תגיד לה שלא תעזוב.

תגיד לה שתחייך,

שתשמח,

שתלמד לאהוב.

תגיד לה שאת כל הדברים בחיים, עוברים, וצריך ללמוד אותם על עצמך, כדי להתגבר, להתחשל, ובעיקר להתבגר. להתבגר ולהיות עצמך, כמישהו אחר. כמישהו בוגר יותר, אמיתי. מציאותי.

היא רואה את הטוב שבכל דבר.

תגיד לה שתהיה מאושרת מהחיים,

ושבכל דבר רע יש טוב,

ושלא תלמד מאחרים, ומטעויות שלהם, שתלמד מהטעויות שלה, ושגם זה לא נורא, כי החיים עוברים.

אנחנו אנושיים, גם לנו מותר לטעות.

גם לנו מותר להבין מטעויות. גם לנו מותר להרגיש, לחשוב, לחוות.

להסתכל ימינה שמאלה לפני ששואלים את השאלות.

גם לי מותר ללכת עם הרגשות, הלאה, ולא להסתכל לאחור, לא לחשוב יותר מדי ולהישאב אל תוך הסחרחורת והבלגן, כי בשביל זה יש אנשים סביבי, שיאספו אותי כשיגיע הזמן.

הם תמיד יהיו שם בשבילי, בטוב וברע, בקל ובקושי, בכאב ובשמחה, גם כשהדמעות, הן דמעות של אהבה.

זה טוב לבכות וטוב לשחרר, אך צריך לדעת את הגבולות ומתי להיזהר.

לא לסמוך על כל אחד, אבל כן לתת אמון,

לדעת, שהכאב, הוא לא כולו טמון.

לדעת שאותה אי אפשר לערער, כך בשנייה,

כי היא מאמינה שבכל אחד, יש אמת כל כך גלויה,

כל כך שבירה. שכל אחד הוא אדם טוב כשלעצמו.

שאם היא כזו, אז אין סיבה שלא יתייחסו אליה כך, כמו שהיא מתייחסת ורואה את האחר.

שייתנו לה את היחס השווה, הטוב, הדומה, המעורר והאחר.

שהם יעלו חיוך על פניה, כמו שהיא מעלה על שלהם,

שהם קורנים כשהם קרובים אליה,

וכשהיא קרובה אליהם.

שישלבו את ידיהם יחדיו ויראו את הבאות,

ושיחשבו, שלא תמיד כזה קל לאהוב ולתת את הלב שלך לאחר, את זה צריך להרוויח, זה לא כזה פשוט. את זה רק הזמן יגיד ויאמוד. פה הרגש יוליך את ההיגיון, אך לא לתת לו לצאת מהקווים ולסטות מהמסילות. כי לכל רכבת יש קטר, ולכל מסלול יש סוף, ולכל אישה יש התחלה חדשה, ויום חדש להתחיל בו ולכתוב.

לכל פרח יש זמן, לכל דבר יש הזדמנות,

וכך גם לה, זה לא בא בכזו קלות.

היא תעלה לרציף ותחכה לבאות, היא לא יודעת מה תומן לה בחובו העתיד,

היא תסתכל קדימה, לא אחורה, ותחייך,

כי היא יודעת מי היא, ומה היא תהיה. לפחות היא חושבת כך, ולחשוב זה הכיוון הנכון.

אף אדם לא יודע מי הוא באמת, הוא מגלה זאת בדרך בה הוא הולך וצועד. כל יום מגלים על עצמינו דברים חדשים ולומדים את עצמינו מחדש, כמטיילים חדשים.

זוהי הדרך שבה היא הולכת,

זהו הרגע הנכון,

מכאן היא מתחילה,

זוהי הנקודה,

וזוהי רק ההתחלה.

לראות רק צבע אחד יותר מאחרים. לראות רק דבר אחד יותר מאחרים.

לראות פרט אחד יותר מאחרים. לראות אותה יותר מאחרים.

האם אנשים באמת שמים לב אליה, כאשר היא מסתתרת אי שם מתחת לכובע?

זו היא שם, רחוק, מעיני העולם. מאחורי הכובע, זו היא בדמותה המלאה, האמיתית.

צבע אחד תמיד עולה על אחר, רגש מתעלה על רגשות אחרים,

מבט אחד מצטלב עם אחר, והיא, לא מצליחה להחזיר מבטים לאנשים הסובבים אותה בשל הכובע המכסה אותה,

המכסה את מי שהיא ואת מה שהיא רצתה להראות לעולם עד כה.

היא הולכת בין ההמון, מאחורי הכובע הגדול ואנשים לא שמים לב אליה.

היא הולכת בצעדים איטיים, מסתכלת סביב בעיניים חשוכות ואף אחד לא שם לב שהיא מסתכלת עליו.

לפתע, הכובע יורד מפניה ועף עם הרוח אל על, באוויר, במרחבי הרחבה הגדולה.

היא נעצרת ומסתכלת על העולם. פתאום כולו פתוח לפניה וגלוי.

היא קופצת קפיצה קלה ורואה אותו מולה, היא לא הייתה מוכנה לכך.

זיו פניו היו כה רהוטים. עיניו שיקפו את אישיותו החמה והאוהבת, מבט בעיניו היה צלול ועמוק כמי הים אשר משרים על האדם שלווה ורוגע.

הוא חייך אליה, כגילה סודה ואותה כבת אדם סוף סוף,

והיא, חייכה אליו בחזרה, כמגלה את האדם הראשון שהבין וקיבל את מי שהיא.

הם התקרבו אחד אל השנייה לאט, ראשיהם נראו כה קרובים, והיא הצליחה להרגיש סוף סוף את הרגש אשר התכחשה אליו רבות, הוא פרץ החוצה כלהבה חדה ואדומה כאש,

היא חיכתה לרגע הזה אשר יקרה, שהאדם הנכון יזהה אותה, ללא הכובע שיסתיר את זהותה.