מסע פולין י"א לשבוע- אתגעגע עד מאוד.
תצפו להרבה כתיבה לכשאחזור, הרבה כתיבה מהקיץ שלא העלאתי לבלוג ואעלה לאט ועם הזמן,
ומפולין בכלל. אני חושבת.
תחילת שנה חדשה, התחלה חדשה, חיים חדשים ודף חדש.
השנה שלי לא מתחילה עדיין, הלימודית, אבל שלכם כן- אז שיהיה בהצלחה גדולה ושרק תצליחו ותהנו השנה
ותנצלו אותה עד הסוף!!! תמיד תחייכו ותהיו אופטימיים, וכך תראו את החיים ושהכל יעבור בקלות ובטוב :)
אז עד שאחזור, אתם יכולים לקרוא ולהנות מהקטעים האחרים שכתבתי החודש ובכלל בבלוג ולהגיב אם תחפצו בכך,
אני יותר מאשמח; ומהקטע הבא:
זמן//
אותיות נפלו באוויר על הרצפה. המדרכה הייתה רטובה במקצת ומילים זרמו עם המים שהמשיכו הלאה, במורד הכביש.
רגליה נשאו אותה בהמשך הרחוב, ראשה היה מלא במחשבות, טורדניות, חיוביות ואחרות.
היא הרגישה קלילה ואמיתית. כל בקשותיה התממשו.
היא רק הייתה צריכה להוציא מילה מפיה, אות קטנה, שתהפוך למילה עם השניות ולמשפט הגיוני עם הזמן, שנע- השעון תקתק מחוגיו והזמן חלף לו, עם הרוח הקלילה שהניפה את שערה ברוח.
קור וחום השתלבו והתערבבו סביבה, היא הרגישה קלה; מזג האוויר נשא אותה, גרם לה ללכת כה הרבה ברחוב הומה אדם, והיא הרגישה לבדה. היא עצמה, אך לא בודדה.
היא חייכה לרגע ומבטה לא זז מהנקודה אשר בהתה בה, הנקודה אליה הגיעה ועמדה במקומה,
החיוך לא נעלם מפניה;
היא הרגישה שלמה, הזמן המשיך לנוע וכך גם היא,
בין חיוך לשמחה, בין רגש לשלמות, בין אהבה לנפילה, ובין רגישות לוודאות.

♥

אני לא רואה את השמש,

אותה אחת שעברה מעליי,

שגרמה לי להרגיש,

לחוות כל דבר כאילו הוא בפעם הראשונה.

אותו אחד שחצה אותי

לרגעי אור,

לרגעי צל

ולרגעי חושך.

מחשבות עוברות בראשו.

אי אפשר לדעת על מה הוא חושב.

מבטו אטום והוא לא נוטה להוציא החוצה את אשר מרגיש והדברים שעוברים עליו.
הוא מופנם יחסית, מרוחק, לא יוצר קרבה בינו לבין הסביבה.
הוא רוצה להיות כזה. הוא מרגיש שהוא צריך להיות כזה. שלא יפרוץ את המחסום הזה ולפתע הוא ייפגע.
הוא שומר על עצמו מפגיעות של אחרים.
אם זה בו ואם זה בליבו, ברגשות שלו,
הוא לא אוהב משחקים.
במיוחד לא כשמשחקים בו, הוא רק רוצה למנוע את זה.
ככה הוא מרגיש שצריך.
עדיף להיות עדין, אחר, מרוחק וללכת עם רגשותיך מאשר ליפול, להישבר, להיפגע ולתת לעצמך להתרסק.
אתה צריך לנסות ולהימנע מהרגש הזה ומהרגע הזה שיקרה.
לוודא שדבר כזה לא יקרה לך,
כל עוד אתה לא שברירי מדי.
אם אתה כזה,
החיים שלך מתחילים ולא נגמרים,
זה יחזור על עצמו בלופים,
כמו רכבת הרים שנעה שוב ושוב ושוב,
ללא הפסק,
כל רגע ורגע.
הוא רק צריך להסתכל על עצמו,
להגיד לעצמו ולעולם שסביבו מה הוא מרגיש.
אולי זה יצליח להוציא אותו מהמחסום הזה,
מהעצור הזה שמונע ממנו להרגיש ולחוות רגשות באמת.
מהן.