גם אם אנחנו פוחדים מהחושך, אין סיבה שלא נגיד זאת לעולם. לעמוד אל מול הפחד זה האומץ הגדול ביותר. להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד את האמת ואת מה שמרגישים זה מעבר לכל דבר אחר.

רק ההתבדלות שלנו בעולם תביא אותנו למקום הנכון, כאשר נהיה אמיתיים. אך מי שפוחד מהאור, מביא אותו למקום אחר, כי בכך הוא פוחד מהאמת וממה שהיא תגלה כאשר החושך ייעלם והשחור יכבה והאור יעלה ויראו אותו לכל. הפחד מזה בלתי נשלט אך גם בלתי אפשרי לרפא.

צריך להתמזג עם החיים ולהמשיך קדימה, הלאה, אל עבר האור הנכון ולא לפחד ממנו, להיות איתנים אל מול הרגע הזה ולהאמין בעצמינו ולצעוד קדימה חרש, באיטיות, או אפילו בצעדים גדולים שישמעו, שהעולם ישים לב למי שאנחנו. כל אחד מאיתנו מיוחד בדרך שלו ואין צורך לפחד מלהיות עצמינו.

גוון שיערה היה כתום-אדום לצד השמש, כאשר היא השתקפה עליה. כאשר הייתה מעליה. נכנסה בין חורי תריסיה. עיניה קלטו את האור והלכו עד אליו, עד שהשקט אפף אותה מכל עבר וגרם לה לשקוט לרגע. לשמוע את השקט שסביבה, כה חזק ואמיתי. כה חי וכואב. לא כואב במובן הכואב והקשה של המילה, אלא כואב במילה של מוחשיות. להרגיש את הדברים כמו שהם. להרגיש חיה ואמיתית בין השמש לאור שנופל על שיערה. השגרה הייתה מתה והיא כה זורמת, קלילה ומציאותית. אוורירית וחיה. בין כן לבין לא. בין מתי לאיך. ובין שקט לכואב.

גם

בשקט

יש

משהו

שאומר

כה

הרבה.