בגיל 7:

שמלה לבנה, שיער בלונדיני ארוך בצמה

נוסעים לסבא וסבתא בשעות אחר הצהריים

כל המשפחה באה, המורחבת

המון מתנות לחג, ברכות

מתחילים לקרוא את ההגדה

בערך שעתיים קוראים (לפחות ככה זה הרגיש), ושרים המון שירים

תירוש זה שיא הערב

מתחילים לאכול, יש מלאמלא קניידלך (מלא, המון, מליון)

רוצים להקיא את הנשמה מרוב אוכל

מסיימים את ההגדה, עוד שעתיים

שירים ועוד שירים

נרדמת

לוקחים אותי על הידיים לאוטו

נגמר ערב פסח.

בגיל 15:

שמלה ארוכה אפורה, עקבים, שיער אדום קצר

נוסעים לסבא וסבתא בערב

באים אנחנו והדוד

ישר מתחילים לקרוא את ההגדה

מדלגים על חצי ממנה, כי יש ילדים קטנים שבוכים ו"למי יש כוח"

מגיעים לאוכל ואני בכלל לא רעבה

אוכלת קצת מרק ירקות טבעוני שהכינו במיוחד בשבילי

רוצה להקיא מלהסתכל על הבשר

ממשיכים את ההגדה ומסיימים תוך רבע שעה

מישהו מנסה לשיר שירים, אף אחד לא זורם

הולכת לשמור על בני הדודים כשהם משחקים

נגמרת הסוללה ואני נגמרת יחד איתה

מגיעה הביתה, ובגלל שהתעוררתי ב4 וחצי אחר"צ עושה לילה לבן נוסף

ערב שלא נגמר.

לא יודעת מה מהם אני יותר אוהבת, אבל מה שבטוח, בגיל 7 הרגשתי הרבה יותר אהובה במשפחה ואני יודעת שזה לא בגלל האייפון.

למה כלכך קשה להם להבין שאני כבר לא בת 7?