אני לא מקנאה באנשים יפים, אני לא מקנאה באנשים חכמים. ולא באנשים גבוהים ולא באנשים רזים, ולא באנשים שתמיד מחייכים. אני מקנאה, בכל ליבי, באנשים עם אמונה. אנשים שיש להם אלוהים, איזו ישות עליונה להאחז בה. אנשים שלכל שאלה שתישאל, ימצאו תשובה. ולאו דווקא מלאה בהיגיון או מפורטת, תשובה גם יכולה להיות "כי כך החליט אלוהים". אבל הם לא רק ישיבו כך, הם באמת יאמינו בזה. כמה שאני רוצה להאמין, וכמה, כמה שאני רוצה להתחבר. אבל אני לא מאמינה, אני מחפשת הסברים. זה שאלוהים החליט, זה לא מספק אותי. אלוהים לא קיים בשבילי, ואני כל כך מחכה לו. אני מחכה לאל שיופיע, לא בפני, אלא בליבי. ישות או רעיון או מחשבה שתחזיק אותי, שתגרום לי להאמין ולקוות. שתעזור לי לצמוח ולגדול, להיות פתוחה יותר ומכילה יותר, פחות ביקורתית ופחות שופטת. שתעזור לי להבין שאני זאת אני, שכך האל ברא אותי והסיבה לבריאתי היא כל כך טובה ורצויה.

פעם האמנתי בגשם. בכל פעם שירד גשם, הסתכלתי לשמיים וידעתי שמישהו שם למעלה הביא אותו בשבילי, כדי שישטוף ממני את הלכלוך והמחשבות השליליות ויטהר את הכל. ואולי זה הקיץ שהרס את הכל, ואולי זאת אני שמתבגרת מבחוץ ונשארת כל כך קטנה מבפנים, אבל הגשם כבר לא גורם לי להאמין יותר. ובכלל, הגשם לא פה תמיד. הוא גם לא פה הרבה, בא לחודשיים-שלושה, ונעלם. 

אני מקווה בשבילי, ובשביל אהוביי ובשביל האנושות שאמצא את האל שלי, את האמונה שלי. בעיניי, האהבה והאמונה, הן אלה שמחזיקות את הכל. בלעדייהן, הכל היה מתפרק. אני לא הייתי ואהוביי לא היו והאנושות לא הייתה. 

אני לא באמת מאמינה שבסוף אאמין.