בשעה 19:42 ירדתי מהאוטובוס בכיכר רבין. המטרה הייתה ברורה, למצוא את הספר או הספרים הבאים שאקרא, או שיתייבשו על השידה בזמן שאני ישנה או קוראת כתבות "פילוסופיות" באלכסון. קניתי בקבוק מים קרים (יוני, חם) ורגליי לקחו אותי לדוכן של ידיעות ספרים. היו שם המון ספרים צבעוניים, את רוב הכריכות דווקא לא אהבתי במיוחד. אחרי חיפוש מקיף מצאתי ספר שעל הכריכה שלו היה ציור של אדוארד הופר. לקחתי אותו בלי לבדוק אפילו מה שמו. כמה ספרים הונחו ברישול בפינת השולחן וזה הפריע לי מאוד, סידרתי אותם בשתי ערימות יפות והמשכתי לי בדרכי. אחרי שיטוט קצר ליד הדוכן של הוצאת מטר ראיתי בחור. מטר שמונים ומשהו מסתכל מלמעלה על דורית רביניאן, והם משוחחים. לגשת? לא לגשת? מה יש לי בכלל לעשות ליד הדוכן של עם עובד? לא קראתי את גדר חיה או שום ספר אחר שכתבה, הוא עדיין מחכה לי על השידה שליד המיטה. חברה התקשרה אליי, עניתי לה שהלכתי לאיבוד באמצע כיכר רבין ושאחזור אליה מאוחר יותר. מצאתי את הדוכן של שוקן ורכשתי פרנץ קפקא וכמה טרגדיות של גתה. בזמן הזה הבחור סיים לדבר עם דורית רביניאן ועבר לדוכן של ידיעות ספרים. חשבתי לעצמי שאם אלך שוב לדוכן של ידיעות ספרים יחשבו שאני מטומטמת, או יותר נורא, אני אראה שהרסו את ערימת הספרים היפה שהשארתי בפינת השולחן. המחשבות רצות להן ואני מתעייפת, קצת מפחדת להיות לבד בתשע בערב בתל אביב ועוד יותר מפחדת לשבת על המדרכה המלוכלכת. ניסיתי להזכר באיזה הוצאות אוכל למצוא את אתגר קרת או יואב בלום, והתמרמרתי שאין ביכולתי ללכת לשבוע הספר היפני (היי הארוקי מורקאמי). בשלב הזה הגיעה מישהי ונשקה לבחור שראיתי קודם. לא כאב לי, אולי קצת, אולי התאכזבתי. הוא חיבק אותה, נישק אותה, ועזר לה עם השקיות הרבות שהיו לה. שניהם התרחקו בצעדים קלילים לכיוון כתר ספרים, ואני נשארתי לבד

בהוצאת הקיבוץ המאוחד,

מלאה ספרים.