נקרא לזה ותרנית, לוזרית, אפס, מה שיהיה.

אבל זה לא בשבילי, אני לא מצליחה להתמיד וגם ככה אין לי ריכוז בלימודים בזמן האחרון.

לא יודעת מה לעשות... אולי אני כבר אמחק את הבלוג כי על מי אני עובדת כבר... אני סתם שמנה שמתיימרת להיות רזה בעלת שליטה עצמית.

אחזור אם משהו ישתנה סופסוף ואחליט באמת לשלוט על עצמי.

למה תמיד כשיש לי בשורה טובה אני תמיד מתמקדת במה שלא טוב אצלי?

היום קיבלתי תשובה מהאוניברסיטה שהתקבלתי לתוכנית לימודים שממש רציתי כבר הרבה זמן ודי קשה להתקבל אליה, אז ברגע הראשון מאוד שמחתי והייתי גאה ואחרי שהמשכתי לחשוב על זה אמרתי "אוקי זה לא חוכמה, מי ישמע מה זה כבר... פרס נובל" אני מרגישה שאני לא יודעת להחמיא לעצמי כי אני מפחדת שברגע שאני כן אפרגן אז אני אתן לעצמי לשבת רגל על רגל ולא לעשות כלום כאילו "זהו, עשיתי את שלי" וזה מבאס כי לרוב אני לא נהנית מהטוב שיש לי ורק מתמקדת במה שצריך לשפר, מצד אחד זה טוב אבל מצד שני אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה.

אז כל פעם שאני קצת קופצת מאושר שהצלחתי אני שוב מרגיעה את עצמי.

ותמיד מרגיש לי שכשאני מצליחה בתחום אחד בחיים, אני לא טובה בשאר למשל כשאני משקיעה בלימודים, אני מזניחה את אנה ולהפך. 

לנושא יותר רלוונטי, אחרי הסופש האחרון שפרקתי כל עול אני ממש מפחדת להישקל.

אמא'לה

בהצלחה לכולם, 

אני.

פוסט חופר רק כדי לשחרר, כי אם אני לא יוכל לדבר איתך אז לפחות אני ארשום...

אבל אני לא יכולה לחשוף את השגעונות האלה כי אתה תברח. לפעמים בא לי להרגיש חופשיה לידך כאילו אתה חבר להפרעה המפגרת הזאת שמוחקת לי את כל ההיגיון במוח, לפעמים בא לי לטרוף את כל הבית ומהר ללכת להקיא בלי לפחד שתשמע כי זה לא יפריע לך ולא תשפוט אותי ותחשוב שאני משוגעת. לפעמים בא לי לבכות שעות ולהתמרמר על כמה שאני אפס ושמנה ולא אטרקטיבית אבל כל מה שתענה לי יהיה "מה את משוגעת? איך את לא רואה כמה את מושלמת?" והמחמאות האלו תמיד עוברות דרכי ואף פעם לא נטמעות.

אבל אם אני אשתף הכל אני באמת אחצה קו אדום ואני מפחדת שתיבהל מכמה שאני לא נורמלית וכמה שהמוח שלי מעוות למרות שאני יודעת שאתה בחיים לא תשפוט אותי כי אתה מושלם. ואז תתחיל להגיד לי כמה אני יפה וכמה שאני לא רואה את זה אבל אתה אף פעם לא תבין שכמה שתחמיא לי אני לא אאמין לאף מילה, זה תמיד היה ככה, עם כל מחמאה עברה לי בראש המחשבה שזה סתם, וזה אף פעם לא חלחל פנימה, כשאנשים רואים אותי לראשונה תמיד הם אומרים לי אחר כך שבהתחלה אני נראית סנובית מתנשאת ומלאת ביטחון עצמי. אם רק הייתם יודעים שזה בדיוק ההפך, שהביטחון העצמי שלי שואף לים המלח, שדימוי הגוף שלי עוד יותר נמוך אבל אני גם מודעת לתכונות הטובות שלי למשל שאני אוהבת, נאמנה, חברה טובה וחברותית, אבל חוץ מזה אני לא מוצאת שום דבר טוב נוסף. אני אוהבת אותך, באמת שאני מודה על כל רגע איתך. 

נמאס מרכבת ההרים הזאת, למה אי אפשר להיות נורמלי ורגוע?