ramparts |
| 3/2009
טיפה של אור
מאסתי בשגרתיות הצבאית. כמה בנאלי לשמוע את זה, הא? כיום כל חייל מצוי יאמר 'עד מתי', אבל אני דווקא מצאתי את הכיף שלי בכל הנאחס. באיזשהו שלב יצאתי מהמשבצת והתפתחתי ולמדתי כיוונים אחרים. הייתי בשביל הזהב, הרגשתי את החול החם והמעקץ תחת רגליי החשופות ורצתי ורצתי בדרך לאושר. אבל כשדברים אחרים הסיטו אותי מהר מהמסלול חזרתי לנקודת ההתחלה. והנה אני, הזנחתי מעט את הכושר, על הציור והנגינה אין מה לדבר, אפילו ביוגה אני כבר פחות מאמינה. קמה בבוקר, לובשת ירוק זית, עם עיניים טרוטות חיה מיום ליום ונושמת המון עשן אוטובוסים, מגייסת כוחות לפני כל ראיון כדי להתנתק מהמציאות שלי ולהכנס למציאות אחרת לחלוטין. אני שוב מתפזרת, מתחלקת למיליוני חתיכות קטנות ונותנת לעצמי לחזור לאפאתיות, לטייס אוטומטי. חזרתי לסורי, ורואים את זה בג'אנקי האהוב עלי שכרגע ממלא לי את הראש במחשבות וזכרונות. זין על ערכים, זין על הסטנדרטים הגבוהים, ידיים מחבקות אותי ועיניים אומרות לי שאני יפה, אז מה אם זה קצת מהסטלה, ואז מה אם יש הרבה שתיקות של אדישות מהצד השני. מספיק לי לגעת, להביט, להריח ריח סיגריות בכל מקום ועדיין להתגעגע כשאני נמצאת במקום אחר. קימורים של רזון, מעבר חציה של הגוף של שנינו, שיער פראי, חיוכים מתוקים. לא נמאס לי להסתכל ולהתמסר לרגעים האלו. זה הפיקים בחיים שגורמים לי לשכוח מהכול. כמו סם, כמו בריחה לחלום שמחזיק מעמד רגעים ספורים ומתאדה. ואני רק רוצה להמשיך להרגיש, להחזיק בחוויה שנוזלת לי כמו מים בין האצבעות. אם היה אפשר לשים רגעים טובים במבחנה, או להקפיא הרגשה והתרוממות רוח מדבר מסוים ולהפוך אותו לגלולה, הייתי פותחת כל יום במנה אחרת. אבל כשהמוח עובד שעות נוספות וחופר לי בפצעים פתוחים אני מתחילה לקרוס. למה טוב לא יכול להיות טהור אף פעם? אני אוכלת סרטים לארוחת בוקר.
-
ג'ון הפתיע באלבום חדש, יותר ממומלץ לפרגן כמה שמיעות, גם אם אין לו כבר הרואין בורידים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
