ramparts |
| 7/2009
4 חודשים.
של סערה.
עיניים קשוחות שהצליחו להראת לי אהבה אמיתית, שפתיים שידעו להעליב ולפגוע
ויחד עם זאת לנשק את הדמעות שבאו אחרי. ידיים חזקות שידעו ללטף ברכות
ולחבק עד חנק כדי שלא אעזוב. לב שהתפוצץ מאהבה ויחד עם זאת היה קר ומנוכר
ברגעים הכי קשים. תקופה קצרה היינו יחד אך רצופה דברים רבים. כשלא עבר יום
בלי להיות יחד, כשלא עבר שבוע שלא העברנו לילות אחד עם השני, כשלא עברו
שלושה שבועות בלי ריב ואחריו פשרה. כמו מסלול מכשולים ניסינו להתגבר על
השוני ועל הפער בינינו, כמו מטפלת אישית רציתי רק לעזור ולשקם ללא הצלחה
כשאתה נשאר בחור שחור ומסרב לשתף פעולה. אני נזכרת באותה פעם בהתחלה שאמרת
לי 'תעזרי לי, תעזרי לי לייצב את החיים שלי'. ואני רק החזקתי לך את הידיים
והבטחתי לך במבט שלי שאעשה הכול בשביל זה. ומה שבסוף קרה הוא שכמו
פלסטלינה שינית אותי והפכת אותי למישהי קצת אחרת. ופגעת ורמסת בדרך,
והעלבת עד בכי. גרמת לי להרגיש מוכה מהמילים שיצאו לך מהפה, מהחוסר ההערכה
והאכפתיות שהיית מסוגל לשדר לי, גרמת לי להרגיש לא מוגנת כשאפול, גרמת לי
להרגיש עדיפות שניה אחריך. ועכשיו, כשהגעתי לנקודת הרתיחה של סף הסבל שלי,
אתה מוכן להיות מושלם בשבילי. כואב לי לומר, אבל זהו המצב - פשוט מאוחר
מדי. אהובי, אהבתי היחידה והראשונה. סלח לי על שעזבתי, סלח לי כדי שאסלח
לעצמי.
איני יכולה לשמוע יותר הבטחות, חדלתי מלהאמין, מלהשאיר תקוות וציפיות,
חדלתי מלתת. ועם הזמן אתה תראה, הכול יתאדה. כל הכעס, העלבון, חוסר
ההערכה. הכול יתחלף בגעגוע צורב, חורך את הבשר. כבר עכשיו הוא נותן
אותותיו. אהבה היא דבר כלכך לא הוגן. היא דופקת על דלתנו ואנחנו מקבלים
אותה בברכה, וכשאיננו רוצים בה יותר היא מסרבת לעזוב. ואז אנחנו בקונפליקט
פנימי, המוח האנושי לא יודע איך להתמודד. ומדובר על הבעיות הקלאסיות בהם
כלכך רוצים ומתגעגעים, והאצבע כבר עומדת לחייג את המספר...עד שתופסים את
עצמנו בידיים ולא נותנים לדבר לקרות.
אם היית מבין את גודל הכאב שלי, איתך ובלכתך. אם היית מבין עד כמה אני
רוצה לחזור לבריחה שלי, לגן העדן הפרטי שלי. ואתה כואב ומאוכזב, והמום
וחבול, ואני יודעת שצר לך. אך הפתרון הוא להחזיר אחורה את הזמן והדבר לא
אפשרי. אנו צריכים להמשיך בחיינו ולא להביט אחורה. וכשירצה הגורל אם בכלל,
אנחנו עוד נתראה אחד בזרועותיו של השני.
א א א.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
