ramparts |
| 8/2009
\/\/\/\/\/
דווקא כשכלואים, יודעים לרצות ולהעריך חופש בצורה טובה. ועכשיו, כשהייתי אמורה להצמיח כבר כנפי ציפור דרור וחיוך אמור להיות על פניי, אני מרגישה שאני רוצה להיות מאחורי סורג ובריח. חופש הוא דבר מורכב, דבר שהאזרחות טרחה ללמד אותי. אני אולי הבן אדם הכי לא חופשי מנטלית שיש. ההרגשה היא כאילו בכל איבר בגופי ישנו אנקול שמכאיב ומונע ממני לזוז סנטימטר. אני שבויה תחת כוחות שלא בשליטתי, נכנעת לכאב, מפסיקה להלחם. יש אחרים באותו מצב כמוני שהיו רוצים רק לברוח. לכל מקום על הפלנטה, אם לאי בודד שלא נמצא על המפה, אם לג'ונגל פראי שרגל אדם לא דרכה בו, אם לתרבות אחרת לגמרי שתנתק את האדם לזמן מה מעצמו...אני רוצה פשוט לא להיות. ולא בהקשר האובדני אלא בהקשר הרמת ידיים. אני לא רוצה להתמודד, לא התמודדות בריאה ולא התמודדות הרסנית. אני מסתכלת סביבי, מה אני רואה? משפחה לוחצת ומרתיעה שמורידה לי את הערך העצמי לאפס, חברים שעסוקים וחברים שניתק עמם הקשר, זוגיות שחזרה על עצמה שנית ומזכירה לי שוב ושוב לכמה כאב היא גורמת. ואני לא התחלתי לדבר בכלל על חשבון הבנק שלי. זה נראה כאילו צריך להתחולל שינוי של ממש, בכל התחומים בחיי. ובמקום זאת אני דורכת במקום. נשארת לגור במקום שלא עושה לי טוב, חולקת את חיי עם בן זוג שלא עושה אותי מאושרת, מנתקת עצמי מחברה ונמצאת בעבודה שלא מוסיפה לי, לא לנפש ולא לכיס. ועדיין, יוצאים, שותים, מעשנים, משתכרים, מתמסטלים...עד מתי? יש יגידו שזה החופש. ומנסיון, זו יותר בריחה.
יש לי תקווה ומודעות עצמית מאוד חזקה, מה שצריך לבוא נקסט זה האופי שצריך להתחזק ואיתו המעשים בפועל שצריכים להשתנות. זה יגיע, במוקדם או במאוחר, ואם יש צורך בכאפה מצלצלת אז גם היא תגיע. רק תדאגו לי אם אצטרך קורת גג או מיטה לישון בה לזמן מה, קיי?
J.Frusciante
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
