ramparts |
| 11/2009
I feel like I'm dying
לתה המהביל עוד יש תנועה שאני כבר איבדתי. ואני יכולה לבהות שעות בדברים הקטנים האלו, להתרכז ולשכוח מי אני איפה ולמה. השירים, הסרטים, הספרים, התמונות מסביב. אני כבר לא מתחברת ולא מחוברת לכלום, תלושה, תלויה באוויר ומטה ליפול. אני קמלה והכול יחד איתי. אבל דמעה אחת, שתיים, לא יותר. חומות על גבי חומות, שריון מעל שריון, והכול עושה את העבודה יופי. צוחקת מהבדיחות הלא מצחיקות, מחייכת את חיוך ה'תפנק בטיפ', אובר בטחון עצמי ודיבור בקול רם שכולם ישמעו. 'יש לך משהו עצוב בעיניים'. יאללה יאללה.
אשליה שגורמת לי להאמין שאולי כשאני אראה שוב את העיניים הכחולות אני אדע לתקוע את הדגל ולכבוש. והעיניים הכחולות הביטו בי לאורך המסדרון, ראו דרכי והגיבו במבוכה בשבילי. וואו כמה את פתטית. אז אני מוסרת חלק מנשמתי לפחות למוכר ולטוב. ואני מקבלת חזרה סתירה. ואילו הייתה זו סתירה מצלצלת הייתי יודעת איך להגיב. אבל זו רק סתירה קטנה ולא מכוונת. אז מה אעשה? את מי אאשים ולמי אבוא בתלונות? גס וואט. זו אשמתי.
אני יכולה להתייסר עד מחר, להיות בחורה בחורתית ורגישה ולקבל תמיכה מפלסטיק מהסובבים, לבכות, לצרוח, לברוח. בסוף אני מבינה שאני מתוכנתת כמו נחום-תקום. בואו, הוציאו עלי את העצבים, הבעיות הנפשיות, את הפסיכוזות שלכם, אני אקבל את כולם באהבה. אני אפגע ואפול, אך לא תצליחו לשבור אותי, בסוף אני גם אתגעגע למכות שלכם, אתחמם ממגע האגרוף ואצמד לחיקו של החיבוק החונק והכובל. אני חייבת להרפות מהחלום הילדותי ולהתחיל להאמין יותר בבלהה, לאו דווקא פסימיות אלא נחיתה עוצמתית למציאות.
טיפוס המטפלת הופך להיות יותר ויותר מיתוס, והאמת המרה היא לחץ וחוסר אמונה עצמית. האמת מאחורי הבחירות שלי היא מזוכיזם טהור כנראה, שום אלטרואיזם או פסיכותרפיה להמונים. פרנקלי, לא יותר מדי אכפת לי אפילו מעצמי. האם אני באמת לא יודעת מה עומד מאחורי הדיכאון, או שמא אני מפחדת להתמודד. בינתיים עד שאבין, אני הודפת את כל הסביבה הקרובה אלי. אנשים נותנים לי אכפתיות על מגש של כסף ואני מבטלת אותם בהינף ידי.
.
.
.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
