summerland- סיפורים בהמשכים.

פרק 59

~מזל טוב! פיקאצ'ו~

**נקודת המבט של לוסי**

לאחר ארוחת בוקר עם הקוראסונים האהובים עלי שאדם הצליח איכשהו להביא אותם מנורת'וויל הלכתי לבית-הספר. חיפשתי את סול אך נזכרתי שהיא בתחרות, בחצי-הגמר. מזה שמחתי בשבילה. היא סופסוף מגשימה את החלומות שלה, הולכת בעקבות האימא שלה. נלחמת למען עצמה. אני מקווה שיום אחד יגיע ואני אצליח להינצל מהחורבן הזה שאני נמצאת בו. המשכתי ללכת במסדרון. ראיתי את הנרי יושב בספסל שליד הכיתה מתעסק בפלאפון שלו. התיישבתי לידו. "היי." הוא אמר לאחר שהוא שם לב שזאת אני. "היי."אמרתי לו בחזרה. "מה קורה?" הוא שאל. "בסדר, אתה?" שאלתי. "גם טוב." הוא ענה. "ת'אמת אני מזה מתרגש בשביל סול." הוא אמר. חייכתי, יש לה מזל שיש לה ידיד כמוהו. "גם אני." עניתי עם חיוך. הנרי הרים גבה. "אהה..לוסי? הכל בסדר?" הוא שאל. "כן...למה?" שאלתי.

"כי את מחייכת." הוא ענה.

"היי!" אמרתי והמשכתי לצחוק.

"אני רציני, אני לא רגיל לזה." הוא אמר וצחק. "אוי, נכון! יש לך יום הולדת היום, בת כמה את יא זקנה?" הוא שאל ובא לחבק. חיבקתי אותו בחזרה. "שבע עשרה." עניתי בעודי ממשיכה לצחוק. "יום הולדת שלך, מותר לצחוק ולהטריד אנשים." הוא אמר. המורה נכנסה לכיתה. "יאללה בוא, יש שיעור." אמרתי וקמתי. הנרי המשיך לשבת. "נו." אמרתי. "אין לי כוח." הוא אמר. 

 "נו, נשאר רק עוד שלושה חודשים עד סוף השנה." אמרתי והושטתי לו את ידי בכדי לעזור לו לקום.

"רק?" הוא אמר בעודו תופס את ידי ונעזר בי לקום. "הרק שלוש חודשים שלך נשמע כמו לנצח." הוא אמר. "תפסיק לדבר וכנס כבר לכיתה." אמרתי.

התיישבתי ליד הנרי, שנינו השתעממנו ממש, הנושא שהמורה סיפרה היה כל כך משעמם. מישהו דפק על הדלת. אוי, תודה לאל. היא הפסיקה לדבר. הרמתי את ראשי מהשולחן. "שלום." השליח שהחזיק זר של ורדים לבנים. הזדקפתי בכיסא. "הבאתי משלוח בשביל-" השליח הרים את הפתק שהיה על זר הורדים הלבנים. הבעת פניו הראו שהשם היה שם מוזר. "פיקאצ'ו?" הוא אמר. 

קפאתי.

"מה?" המורה אמרה. "אין לנו תלמיד או תלמידה בשם הזה. ואם יש פה מישהו שחושב שזה מצחיק ועומד מאחורי זה שיחסוך ממני אנרגיות ויצא." היא אמרה.

מייסון? ליבי התחיל לפעום בחוזקה.

"אני." אמרתי וקמתי. לקחתי מידיו של השליח את זר הורדים הלבנים ויצאתי מהכיתה. התיישבתי על הספסל שישבתי עם הנרי לפני שנכנסנו לכיתה. שמתי את הזר על ברכיי וחיפשתי את הפתק שראיתי על הזר. 

"פיקאצ'ו." זה כל מה שהיה כתוב עליו, הפכתי את הפתק וראיתי את הסימן של לנצח. "מייסון?" מילמלתי לעצמי. הכתב היד שלו היה דומה מאוד לזה של מייסון. מה קורה פה לעזאזל?!

"שלא תחשבי ששכחתי ממך!! יהיו לך עוד הפתעות בדרך!" קיבלתי הודעה מסול. סול? היא זאת ששלחה את זר הורדים הלבנים? 

מה אני חושבת לעצמי?! ברור שזאת סול! היא יודעת את זה שמייסון תמיד היה מביא לי ורד לבן ביום ההולדת שלי, היא גם יודעת שהכינוי שהוא נתן לי זה פיקאצ'ו.

**נקודת המבט של סול**

"נו מהר!!" צעקתי על אדם, דניאל וכל העובדים. "אנחנו צריכים שהכל יהיה מוכן בשש וחצי גג!" אמרתי. "לא יזיק אם תעזרי את יודעת?" דניאל אמר בעדו עובר לידי ועוצר בכדי להגיד לי זאת. חייכתי אליו, רכנתי אליו ונישקתי את שפתיו. "איך נראה לך שאני אצליח לראות אותך מגיע?" שאלתי בעודי נושכת את שפתי ובוחנת את שרירי ידיו. הוא לבש גופייה ומכנס ג'ינס. "את יודעת טוב מאוד איך לגרום לי להזיע יחד איתך." הוא אמר וקרץ לי. "אחמ." אדם אמר. "לפחות היום אל תעשו את זה מולינו, אני כבר בטראומה מהפעם הקודמת." הוא אמר. 

"למה אתה לא מודה אתה פשוט מקנא?" דניאל אמר.

"אל תדאג נמצא לך מישהי טובה." אמרתי. 

"אם נהיה כמוכם, אז לא תודה. אני בסדר ככה." הוא אמר והמשיך לסחוב את הקישוטים למסיבת ה"הפתעה" של לוסי.

נכנסתי למטבח, שאלתי את השפית אם הקינוח מוכן. היא אמרה שכן ושהיא התחילה כבר את המנה העיקרית. 

"סול?" שמעתי קול מוכר שקורא לי. הפניתי את מבטי אל מקור הקול. לוקאס עמד מולי. "נראה לי זה גנטי." הוא אמר. "מה גנטי?" שאלתי. "הכישרון הזה לארגן את המסיבות המושלמות." הוא אמר. "ברור, מה לא ידעת?" שאלתי. 

"אהה." קלטתי למה הוא פה. "מאיה שלחה אותך לפה?" שאלתי. הוא הינהן לחיוב. "טוב, תן לי חמש דקות בשביל לעבור על הכל צ'יק צ'אק ואני אבוא." אמרתי.

**נקודת המבט של לוסי**

השעה התקרבה לשש. ישבתי בקרוואן, מביטה בזר הפרחים הלבן ונזכרת בזכרונות על מייסון וחושבת על כל ימי ההולדת שאצטרך להעביר בלעדיו. הרטט של הפלאפון שלי הוציא אותי מבועת המחשבות שלי. סול התקשרה. מחטתי את דמעותי. עניתי. "תהיי מוכנה עוד חצי שעה אני אבוא לאסוף אותך. בלי שום תירוצים, ברור?" היא שאלה.

"כן, המפקדת." אמרתי.

"יופי." היא אמרה.

"ותודה על הורדים." אמרתי. "אני לא מאמינה איך זכרת-"

"איזה ורדים?" היא שאלה. "מי שלח לך ורדים?" היא הוסיפה. "וברור שאני אזכור את יום ההולדת שלך." היא אמרה לאחר כמה שניות שלא עניתי. לא יכולתי לענות בגלל שהייתי עסוקה בכך שזאת לא סול מי ששלחה את זר הורדים הלבנים. "אה, כלום. בסוף יצא שזה הגיע לכתובת הלא נכונה." אמרתי. 

"מה כל כך רצית זר ורדים?" היא שאלה. "אל תדאגי, עלי." היא אמרה. צחקתי צחוק מזוייף. "טוב, טוב, נו, יאללה, תתחילי להתכונן." סול אמרה בעוד כשמישהו דפק על הדלת. "ביי." אמרתי לה בעודי הולכת אל עבר הדלת. "ביי." היא אמרה וניתקה את השיחה. שמתי את הפלאפון שלי על המדף ליד הדלת. פתחתי את הדלת. אף אחד לא עמד מול הדלת, כשהורדתי את מבטי קפאתי. בובת פיקאצ'ו ענקית עם מכתב ו-ורד לבן בתוכו. יצאתי מהקרוואן בכדי לבדוק אם אוכל לראות את מי ששם את זה פה. לא היה סימן לאיש. "מייסון?" אמרתי. "מייסון?!" חזרתי על דברי שוב והרמתי את קולי. 

**נקודת המבט של לינה**

ישבנו בסלון, ההורים שלי שתו תה עם סבא וסבתא בעוד שאני בקושי מצליחה לנשום. רציתי כל כך שהשעתיים הבאות יגמרו. אימא שלי הסביר שאחרי שהם באים, כשעוזרת הבית תלך לפתוח את הדלת, אני אכנס למטבח אכין את הקפה של המר-חתן-לעתיד-שבקושי-שמו-ידוע-לי ולאחר מכן אצא לגינה ואפגוש אותו. זה כנראה מן טקס כזה ונהיה שמה למשך שעה-שעה וחצי ולאחר מכן נכנס לסלון ונעשה טקס גם לאירוסין. אני לא יודעת איך אני אצא מהלילה הזה או מהעניין הזה בכללי. צילצלו בפעמון. "מהר-מהר." אמי העיפה אותי למטבח. "שלא תעיזי לפשל." היא אמרה. "כולה קפה, כמה קשה זה יכול להיות?" 

ליבי הלם בחוזקה, נשימתי הפכה להיות כבדה יותר ויותר. החזקתי את המגש עם הקפה של מר-חתן-לעתיד-שבקושי-שמו-ידוע-לי. יצאתי לגינה וראיתי את גבו המופנה אלי, הוא היה בעל שיער גלי שחור כפחם. התחלתי לצעוד אל עברו. הוא קם כששמע את צעדי. ואוו, הוא גבוה. הוא הסתובב. הוא בחן אותי ואני אותו. היה לו גוף משוריין, שזוף ובעל עיניים כחלכלות. "היי." הוא אמר לאחר כמה דקות של דום עם חיוך. "היי." אמרתי בחזרה בעודי מנסה לחייך. הגשתי לו את הקפה והוא לגם ממנה. "הממ." הוא אמר. "זה מעולה." הוא אמר. "שבי." הוא סימן לי לשבת מולו. 

המשכתי בלא לדבר והוא בלשתות את הקפה. לאחר שהוא סיים לשתות את הקפה והניח על המגש בחזרה קמתי. "אני אחזיר את זה." אמרתי את התירוץ שלי לבריחתי. הוא תפס את ידי, נעצרתי. נשמתי הכבידה עוד יותר ממה שהיה. "שבי." הוא אמר. התיישבתי באיטיות. המשכתי לשתוק והוא המשיך להביט בי. "למה את לחוצה?" הוא שאל. לא עניתי. "תעני." הוא אמר. נאנחתי. הוא הרים את מבטי בעזרת אגודלו וגרם לכך שמבטינו יצטלבו למרות כל ניסיונותי להבריח את מבטי. "תעני." הוא חזר על דבר. הוא היה קצת מאיים ורציני. "מה אני אגיד?" שאלתי. "זה נורמאלי להיות לחוצה לפני שאת מתארסת, לא?" אמרתי. הוא הוריד את ידו ממני והעביר את שיערותיו שהגיעו עד לכתפיו אחורה. שמתי לב לקעקוע קטן מתחת לאוזנו, בצורת שמש.

"ואיך זה מרגיש להתארס עם מישהו שאת לא מכירה?" הוא שאל. "מפחיד?" 

"מאיים." השבתי.

**נקודת המבט של אדם**

ישבתי עם דניאל באחת מן השולחנות. "היא אמרה לך איפה היא הייתה?" דניאל שאל. "אמרה שהיא לא הצליחה לישון..." עניתי. "ואתה לא מאמין לזה בגלל ש...?" דניאל ישר הבין את מחשבותי. 

"אני לא יודע...אולי בגלל שהיא הייתה מעירה אותי, אותך, את סול או מישהו בשביל שלא ישעמם לה. זה מה שהיא בדרך כלל עושה." אמרתי. 

"אתה יודע שזה היה היום המיוחד שלה ושל מייסון, הם תמיד העבירו את הלילה לפני יום ההולדת שלה ביחד...אולי בגלל זה..." דניאל הציע.

"יכול להיות אבל אז נראה לי היא הייתה מעירה את סול והייתה מדברת איתה על זה, הרי שניהן היו ממש קשורות אליו." אמרתי.

"אז מה אתה חושב? איפה היא הייתה לדעתך?" דניאל שאל.

"אני לא יודע...המצב רוח שלה ירוד בזמן האחרון, היא בד-" עצרתי את עצמי. "אני לא יודע." נאנחתי.

"אדם, אחרי מייסון, אתה היית לצידה. אתה ניחמת אותה, היא התחברה אלייך. לך היא יודעת להקשיב, אתה יודע איך לדבר איתה. אל תית לה להיכנס למקום הזה שוב." דניאל אמר. "אפילו אם זה תחושה קטנה שלך, תפקח עלייה עין וגם אני אפקח." הוא אמר. פתחתי את פי בכדי להגיד לו משהו אך דניאל קטע אותי. "אל תדאג גם אני לא רוצה לפתוח את הנושא הזה לסול, אני יודע עד כמה היא רגישה בנושא הזה." דניאל לקח את המילים מפי.