summerland- סיפורים בהמשכים.

היי,

אני מצטערת להודיע שלא אעלה השבוע ארבעה פרקים ואעלה השבוע רק פרק אחד(אחזור לשיגרתי חח) אבל אל תידאגו לגבי הארבעה פרקים שאעלה בשבוע. זה יקרה רק לא השבוע. אני קצת עמוסה השבוע כך שלא הצלחתי לכתוב את הפרקים.

ואני מצטערת שלא העליתי השבוע הקודם גם.

פרק 54

**נקודת המבט של סול**

הוא הסיע אותי לתחרות, הייתי לחוצה מאוד ומצד אחד משוחררת. הוא החזיר לי את הפלאפון חסר חיים שלי, לא היה לי מטען וגם איפה להטעין. חיכיתי לתורי והזמן לא עבר. החיים שלי תלויים בזה. זה הרגע שאליו חיכיתי, הרגע שישנה את חיי. התחרות הזאת יכולה לשנות לי את כל החיים.

אם אני אעבור את השלב הראשון אפילו זה ישיג לי חצי מהחופש שאני רוצה. אני יודעת שאני יכולה לעבור את השלב הראשון אבל אני בכל זאת עדיין בלחץ. אני פה לבד. אין לי אימא לפנות אליה או אחות או אבא. נאנחתי. כפות ידיים נינוחות ועדינות הסתירו את ריאייתי. נגעתי בידייה וישר חייכתי. הורדתי את ידייה בעדינות. "אניה." אמרתי וחייכתי אלייה. חיבקתי אותה כל כך חזק. לא ציפיתי שתבוא בכלל, אולי להודעה קטנה שכתוב בה "בהצלחה." או "גאה בך." ולא שתבוא עד לפה. "מה נראה לך שאני אעזוב את הילדה קטנה שלי ביום שכזה לבד?!" היא אמרה.

דמעות עלו על פני, אני בדרך כלל לא עד כדי כך רגישה אבל כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי שמישהו דואג לי. אניה אומנם לא האימא הביולוגית שלי אבל היא מין חצי אחות-חצי אימא בשבילי. היא אחזה את שני ידי. "אני מאמינה בך, אני מאמינה שתנצחי ותשיגי את מה שמגיע לך ילדה קטנה שלי." היא אמרה. היא חייכה אלי ושיחררה את ידי, היא נעמדה לידי ומאחוריה עמד שמה הבחור היחידי שהסריח מסיגריות. "אני אלך להביא לנו מים."היא אמרה והלכה.

אחרי שאניה עזבה הוא התקרב לכיווני. "היי." אמרתי לו בחיוך חושף שיניים.

"היי." הוא אמר בחיוך ביישני וממזרי. 

"אני לא מאמינה שזכרתם." אמרתי.

"אני לא נזכרתי." הוא אמר. "אני לא נזכר במה שאני לא שוכח." הוא הוסיף. חייכתי. הוא קירב אותי אליו בכך שמשך את ידי אליו. "נראה לך שאשכח את יום כזה חשוב בשבילך?" 

"תודה." אמרתי. הבטתי סביבי, היה לי מוזר שלא ראיתי את לינה. "לינה לא באה?" שאלתי. הוא נאנח. הוא נראה כאילו הוא לא רצה לדבר על זה. "היא נשארה בבית עם ההורים שלה, יש להם ארוחה משפחתית חשובה." הוא אמר.

"אדם." אמרתי. אדם הוריד את מבטו אלי. "מתי אתה הול לגמור את זה?" שאלתי. "זה ברור ששניכם סובלים זה מזה, לינה כן מחבבת אותך אבל היא מודעת לזה שאתה כבר לא, ואם להגיד את האמת אף פעם לא האמנתי לזה שהרגשת כלפיה משהו." סוף-סוף אמרתי את מה שהיה על ליבי, מה שרציתי להגיד כל כך הרבה זמן ולא הצלחתי. "זה מסובך." הוא השפיל את מבטו.

"אני מבינה שאתה לא רוצה לדבר על זה אבל שלא תחשוב שאני לא אגלה בסופו של דבר למה הכרחת את עצמך להיות איתך." סיימתי את השיחה כשראיתי את אניה חוזרת עם שלושה בקבוקי מים. 

נזכרתי בפעם האחרונה שדיברתי עם אדם...אדם ולינה. אני זוכרת שהלכתי לבית של לינה בשביל עזרה ואז שמעתי אותם צווחים על אחד השנייה וכשאדם שם לב שיש מישהו בדלת וגילה שזאת אני הוא השתגע והתחיל לצרוח עלי ומאז לא דיברתי עם שניהם או אפשר להגיד שלא הייתה לי איתם שיחה שיחה. אניה הושיטה לי את הבקבוק, פתחתי אותו ושתיתי ממנו. "סול אנג'לוס?" שמעתי את שמי. ליבי התחיל לפעיום בחוזקה, אניה חיבקה אותי שוב. נשמתי נשימה עמוקה והתקדמתי אל עבר האיש שקרא לי.

**נקודת המבט של לינה**

אמי דפקה על הדלת. לא עניתי ולא פתחתי. נעלתי את הדלת. אני לא מאמינה עליהם.שכבתי על מיטתי, אדם לא ענה לפלאפון שלו. התקשרתי אליו לפחות שניים עשר פעמים אבל הוא לא ענה!

וגם סול לא עונה לי כבר מהסופ"ש. אני לא מצפה ממנה שתענה תאמת, כי היא קרירה אלי כבר מזמן. אני לא מבינה את זה. 

"לינה, את עכשיו כועסת עלינו אבל תביני שזה לטובתך." היא אמרה.

הכל התחבר לי לרגע, זה היכה בי. האמת היכה בי. עכשיו קלטתי את הכל. אדם היה איתי רק בגללה, בשביל סול. בשביל להיות יותר קרוב אל סול. הוא לא היה עסוק בי כשהינו ביחד הוא היה עסוק בסול, הוא היה שואל כל מיני שאלות על סול, הוא תמיד חקר אותי עלייה.

איך יכולתי להיות עד כדי כך מטומטמת?! איך האמנתי לזה שמישהו כמו אדם ירצה אותי?!

"לינה, איך את חושבת שאבא ואני התחתנו? גם אני חשבתי כמוך בהתחלה אבל תאמיני לי ההורים שלך ידעו יותר טוב ממך מה טוב לך. תיראי אותי עכשיו יש לי ילדה שעוד מעט הולכת לסיים תיכון ועבודה ממה טובה." היא חירבשה לי כל מיני דברים. קמתי לבסוף ופתחתי את הדלת. "אל תשחקי לי את המשחק הזה עכשיו. אתם כל יום רבים, אתם עוד מעט תהרגו זה את זה. את יודעת כמה פעמים חזרתי בתחושה שאחזור לבית עם גופה?" אמרתי לה. "אני הולכת להתקלח עכשיו, אשמח אם לא תמשיכיע לדבר מאחורי הדלת. זה מפריע לי בשקט ובחיים." אמרתי וסגרתי עליה את הדלת. אני לא מאמינה לזה. באיזה דור אנחנו חיים לעזאזל?!

"חתונה אומרת לי, את תהיי שמחה, את תלמדי לאהוב אותו, איך את חושבת שאני ואבא התחתנו? לכי תזדייני!" התחלתי לדבר לעצמי וקלל. התחלתי להתפשט ופתחתי את מי הברז החמים. "מה קרה והתחתנת עם אבא? עשיתם ילדה? וזהו, מאז אתם רבים כל יום. אני לא מבינה למה? למה נראה לה שזה רעיון כל כך אידיאלי, שנינו יודעות טוב מאוד שזה בגלל שסבא וסבתא רוצים את זה היא גם רוצה לא בגלל שהיא אוהבת אותם או משהו רק בגלל שהיא תרצה אותם ותיכנס לעין שלהם ושיישאר לה ירושה. לפעמים אני באמת תוהה אם אני מאומצת." נאנחתי ונכנסתי לאמבטיה.

**נקודת המבט של לוסי**

הכנסתי את דניאל לאחד מהכיתות. "מה את עושה?" הוא שאל. "אני מספיק שתקתי וחיכיתי לך שתספר לי מה קרה אבל אתה המשכת לשתוק ולא להגיד כלום. אני מפסיקה להיות נחמדה עכשיו, אתה הולך לספר לי מה קורה ועכשיו." אמרתי. דניאל המשיך להביט בי ולשתוק. "אתם תמיד עושים את זה, אדם ואתה. אתם חושבים שאני וסול שחלשות מידי בשביל לשאת את האמת. אני לא מבינה אותכם. אני משלושתיכם עברתי יותר. וסול עברה יותר ממך! אם היא הצליחה לשאת את כל זה ואני את כל זה, נראה לי שאני יכולה לשאת את הבעיות שלך גם. אתה לא תמיד חייב להיות הגיבור וזה לא בושה לרצות עזרה." הוספתי.

"זה מסובך." הוא מילמל. אני יודעת שמה שקרה זה קשור למארק, כי הוא בינתיים הבעיה היחידה שלנו. 

"מסובך זה השם האמצעי שלי." אמרתי.

"לא עכשיו לוסי, תני לברר כמה דברים ואני אסביר הכל. אני מבטיח." הוא אמר.

"בלברר אתה אומר עכשיו תני לי להכניס את עצמי לצרות ואחרי שאני על סף המוות אני אתקשר אלייך בשביל להגיד איפה החבאתי את הכסף שלי." אמרתי.

"קודם כל, הכסף שלי יועבר לאדם. רק בו אני בוטח בכסף. הוא ידע טוב מאוד מה אני הייתי רוצה שיקרה עם הכסף." הוא אמר.

"אפילו בשיחה רצינית את מכניס את הסרקסטיות שלך." אמרתי.

הוא נתן לי מבט של מה אני אעשה. גילגלתי את עיני. "יש לך 30 שעות להכניס את עצמך לצרות ולברר את מה שאתה רוצה לברר. אחרי זה אתה הולך להסביר לי הכל. ואם אתה לא יודע מאיפה להתחיל תאמין לי יש לי מיליון שאלות בשבילך." אמרתי. 

"דיל." הוא אמר.

הייתי שקועה במחשבות על דניאל, וגם סול שלא עונה לי. הלכתי בפארק. רוח קרירה נשבה על פני. לבשתי את הג'ינס הקרוע שלי וחולצת טריקו שחורה וקפוצ'ון שחור מעל. הייתי נראית כ-"האימו המושלם." 

התקשרתי לסו, אולי היא יודעת משהו והחליטה לא לספר לי. היא לא ענתה. "אל תגידי לי שגם את בעניין." מילמלתי לעצמי. התקשרתי אלייה שוב. היא לא ענתה. נשמתי נשימה עמוקה והפעם התקשרתי אל אדם שלא ענה לי גם. מה לעזאזל קורה? בעטתי באחד העצים מרוב עצבים. "אחחח." מילמלתי. נאנחתי. למה הם לא עונים לעזאזל?! מה יש?!

"את לא יכולה לעשות את זה." שמעתי קול מוכר מאחורי העץ. השתתקתי. העברתי את הכובע של הקפוצ'ון מעל הראש. "אתה רוצה לנסות?" שמעתי קול של אישה סטנית, אני ישר מזהה קולות כאלה. כנאה מאיימת עליו. למה הקול הזה מוכר לי!? 

"מה את רוצה ממני לעזאזל? ולמה אני?" הוא שאל.

"כי אתה החלש, אותך הכי קל לקנות ובך יחשדו הכי פחות." היא אמרה בהתנשאות.

"פף." מילמלתי לעצמי. הם עד כדי כך היו עסוקים בשיחה שלהם שלא שמעו את הפף שלי.

"אם אתה לא רוצה שהביקור הבא שלך בנורת'וויל תהיה להלוויה של לונה אתה הולך להביא כל פיסת מידע קטנה לגבי סול אנג'לוס." היא אמרה. לונה? מה היא קשורה? רגע לונה שלי? לונה, אחותי?

"שלא תעיזי." הוא אמר. 

"לוקה." אמרתי בקול חלוש. 

שמעתי אותה קמה, זזתי קצת לעבר הכיוון שבאתי אליו בתקווה שתלך לכיוון הנגדי. דרכתי על עלה שנבל מזמן והרעיש קצת. נשכתי את שפתי התחתונה. "שיט." מילמלתי לעצמי.

מקווה שאהבתם :))

פרק שלישי ואחרון להשבוע :))

פרק 53

**נקודת המבט של סול**

אני לא מאמינה שאני מחבקת אותו, אני לא מאמינה לזה שאני באותה מיטה איתו. אני לא מבינה למה הכנסתי את עצמי. אני לא מאמינה שהגעתי למצב של נואשות כזאת. אני מצטערת דניאל. איך הגעתי למצב הזה? איך הגעתי לפה לעזאזל? איך אני במיטה עם איזה פסיכופת?

עוד חצי שעה וזהו, חצי שעה. את תהיי חופשיה, תילכי לתחרות, תתני את מה שיש לך ועשי הכל בשביל לנצח. את יכולה לעשות את זה.

**נקודת המבט של אדם**

הגעתי לקרוואן לפנות בוקר, בטעות שקעתי בשינה בבית הקפה. פתחתי את הדלת ונכנסתי לקרוואן, הופתעתי לראות את לוסי מחזיקה צמר גפן ואת הגבה המדממת של דניאל אחרי שתקע טמפונים? בתוך האף שלו.

"מי עשה לך את זה?" שאלתי. דניאל חיזק את אגרופו. "דניאל." אמרתי. 

"עזוב." הוא אמר. "זה ביני לבינו." הוא הוסיף.

"דניאל." אמרתי.

"אדם." הוא אמר. שתקתי. רציתי לגלות מי עשה לו את זה, למצוא אותו ולשבור כל עצם בגופו. "דניאל, אם היו ממשיכים אתה כמעט הייתה במצב של אישפוז!" אמרתי. "יש לך מזל שיש את לוסי!" הוספתי. למזלינו לוסי התנדבה במד"א לפני כמה חודשים בשביל המחוייבות האישית. 

**נקודת המבט של אנדרה**

פקחתי את עיני מהרעש של דלת נטרקת. ההאנגאובר היכה אותי בשניות. פקחתי את עיני באיטיות והרגשתי תזוזה לידי. הבטתי מימני וראיתי אותה, היא שכבה לידי. לא לבשתי חולצה. "שיט." מילמלתי. לא הבנתי איפה אני. ראיתי אותה מרימה את ראשה, היא לבשה גופייה שחורה ומכנסון שחור. 

"אתה שיכור?" היא שאלה אותי.

"לא, טוב, קצת. את אחותה של אחותי. רגע לא, זה יוציא אותך אחותי נכון?" התנדנדתי ממקום למקום, הכל הסתובב סביבי. היא גילגלה את עיניה. "איך קוראים לך?" היא שאלה אותי. "אווץ'. זה מזה כואב עכשיו, את יודעת?" אמרתי. "אני אנדרה, את קרובת שם שלי, איך את לא יודעת את השם שלי?"

פלאשבק מאתמול היכה בי. "שיט." אמרתי שוב. אנדריה קמה לבסוף ויצאה מהמיטה. היא יצאה מהחדר מבלי להגיד לי כלום, היא לא התייחסה אלי אפילו. לא הבנתי מה קורה, אחרי כשלוש דקות היא נכנסה בחזרה לחדר וזרקה עלי את החולצה שלי מאתמול שהסריחה מאלכהול. "הפשטת אותי?" שאלתי. "אהא." היא ענתה ביובש. הרמתי גבה, לא הבנתי בדיוק אם היא הפשיטה אותי כשהכניסה אותי למיטה ללא שום מגע מיני או פשוט בשביל שלא אסריח את המיטה. היא גילגלה את עינייה. "אל תדאג לא קרה כלום, התעלפת כבר בכניסה לדירה." היא אמרה. 

"מה אני עושה פה?" שאלתי. בעודי נהנה מהנוף.

"שכחתי אצלך במכונית משהו אז הבאת לי." היא ענתה בעודה מתכופפת להרים לי את המכנס שלי שהיה זרוק על הרצפה. 

"המכונית?" שאלתי.

"תתלבש, תפסיק להסתכל לי על התחת, תצא לסלון ושם אסביר לך הכל." היא אמרה בעודה זורקת עלי את המכנסיים ויוצאת מהחדר. 

**נקודת המבט של אנדריה**

מזל ששינה לא ראתה כלום או שנכנסה לחדר בכלל ומזל שיש לה בית ספר היום. אני לא יודעת איך הייתי מסבירה לה אם היא הייתה נכנסת לחדר, אני לא רוצה לחשוב על איך זה נראה מרחוק אפילו. הכנתי קפה שחור חזק מאוד לשנינו. אני לא מבינה מה אני עושה איתו, מה עבר לי בראש שהכנסתי אותו לדירה, ולמה לעזאזל הנהג שלו עזב?! אני בטוחה שהוא הורה על זה.

אני לא מבינה אנשים עשירים, הוא הישתכר, ראה בחורה, אומר לה אני אקפיץ אותך למרות שניסה להתחיל איתי ולנשק אותי במכונית אך לא הצליח אז כנראה אמר לנהג שלו לעזוב והוא חשב אם יעלה אלי לדירה שיקרה משהו. מטומטם.

שמעתי את הצעדים שלו מתקרבים, הוא התיישב מולי בדלפק, הושתתי לו כוס קפה ואספרין. "תודה." הוא אמר.

"הייתה שתוי, ראית אותי בדרך. רצית להסיע אותי ויצא איכשהו שחזרתי איתך במכונית, נמרחת עלי כמה פעמים ובסוף כשיצאתי ושכחתי אצלך במכונית משהו, עלית אלי לדירה בתקווה שיקרה משהו אבל פשוט התעלפת." אמרתי.

"אוקי...ומה גורם לך לחשוב שבאתי בתקווה שיקרה משהו?" הוא שאל.

"כי הנהג שלך שהיה אמור לחכות לך אם באמת סתם באת בשביל להחזיר לי חפץ ששכחתי אצלך במכונית הייתה אומר לו לחכות לך אבל במקום זה הוא הלך ולא חיכה, ותאמין לי או לא אתה הבן אדם האחרון שאני רוצה להיות יאיתו." אמרתי.

"אווץ'." הוא אמר.

נזכרתי מדבריו כשאמר לי אווץ' כשלא זכרתי את שמו. אנדרה. אנדרה אנג'לוס.

"את בטוחה? כי זה נראה כאילו ניצלת אותי. ניצלת בחור שיכור, תאמת אני מבין אותךץ סתכלי עלי, איך אפשר להתנגד לזה?" הוא אמר.

"מה חושב לך שאני רוצה לנצל אותך?" שאלתי.

"אני עשיר, נראה טוב, וחוץ מזה התעוררתי ללא בגדים ומכנסיים. ומשום מה יש לי תחושה שאת זאת שהפשיטה אותי. את בעצם אמרת לי שכן." הוא אמר.

"אני לא מבינה אותכם." אמרתי.

"מי זה אותכם?" הוא שאל.

"אותכם, העשירים! אתם כל כך מעצבנים. חושבים שכסף ומראה זה הכל. למה לעזאזל שיהיה לי אכפת מהכסף שלך? אומנם אני לא הבן אדם הכי עשיר בעולם אבל אני די בסדר ומסתדרת תודה לאל ואני לא צריכה שום כסף ושום צדקה. תגיד לי חברה שהייתה לך או ידידים או כל בן אדם שמכיר אותך, לא העבודה שאתה עובד בו, לא הסטייל שלך אלא מי אתה באמת? מי אתה באמת אנדרה אנג'לוס?" שאלתי.

הוא לא אמר כלום, גרמתי לו לחשוב על דברי. "ומה את חושבת עלי?" הוא שאל.

"אתה בן אדם עם מחשבות עמוקות, אתה מנסה להשאיר את הרגשות שלך ואת הבעיות שלך לעצמך במקום לשתף. אתה מחשיב את הרגשות שלך לחולשה אבל מה שאתה לא מבין זה שלפעמים רגשות יכולים להיות הנשק הכי חזק שלך. משום מה יש לי תחושה שעברת משהו שגרם לך להיסגר ולא לבטוח באף אחד, אני מנחשת שסופסוף התחברת עם בחורה והייתה מאוהב בה מכף רגל עד הראש. או שהיא מתה או שהיא בגדה בך." אמרתי.

"די." הוא אמר ישר אחרי שאמרתי בגדה בו.

"סליחה, בגדה בך." אמרתי. הוא שם את הקפה על הדלפק בעצבים וקם. "אני לא מבין למה אני מדבר איתך בכלל." הוא אמר. הוא הוציא מכיסו את הפלאפון שלו והתקשר למישהו ופקד שיבוא לפה עם מכונית ושיביא גם חליפה נקייה. 

"והינה מצאתי את נקודת התורפה שלך." אמרתי. הוא הסתובב והביט בי במבט מאיים. "מר אנג'לוס, אני לא מפחדת מאף אחד בעולם הזה אז תאיים עד כמה שאתה רוצה, זה לא יזיז לי."  אמרתי לו.

"להתראות, מיס." הוא אמר והסתובב אל הדלת. 

"מיס רודריגס בשבילך." אמרתי בעודו יוצא מהדירה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מזכירה לכם ששבוע הבא מעלה ארבעה פרקים ואני מקווה שאצליח לעמוד בזה.

מקווה שנהניתם.

הודעה:

אני שוקלת להוציא כמה דמויות מהסיפור, ואני לא מתכוונת על להרוג אותם אלא פשוט להתמקד בהם פחות ואני רוצה שתכתבו לי איזה דמויות אתם אוהבים ואיזה זוגות אתם מעדיפים שייהו ביחד אפילו אם הם לא ביחד.

תודה מראש לכל המשתתפים :)