פרק 58
~מזל טוב! ורד לבן~
**נקודת המבט של לינה**
אני ועוזרת הבית של סבתא שלי הכנסנו את הבגדים שלי לארון. הגענו לפני שעתיים בערך. "את לא חייבת לעזור לי מיס." עוזרת הבית אמרה לי מאי נוחות. "זה בסדר." אמרתי. "לינה." אמי נכנסה לחדרי. הפניתי את מבטי אליה. היא הושיטה לי את השמלה שאני אמורה ללבוש הערב. "תהיי מוכנה בשש וחצי." היא אמרה, פקדה אם צריך לדייק. היא יצאה מהחדר ואני נכנסתי ישר לחדר האמבטיה בכדי שעוזרת הבית לא תראה אותי פוקעת בבכי.
ניסתי להרגיע את עצמי לאחר כמה דקות כשהגעתי למצב שהתחלתי להיחנק מדמעותי.נשמתי נשימה עמוקה ונשפתי, חזרתי על זה כמה פעמים ואיכשהו הצלחתי לעצור את דמעותי. זה לא סוף העולם, נכון?
אני יכולה לדבר עם הבן-אדם הזה שאני כיביכול הולכת להתארס איתו ולהתחתן לאחר שאסיים בית-ספר. אני יכולה להסביר לו את המצב. הוא יבין, נכון?
הוא יקשיב, נכון?
**נקודת המבט של לוסי**
הבטתי בשעון, השעה היה ארבע לפנות בוקר. הוא מאחר. ישבתי בפארק, בקור. אהבתי את הקור, אף פעם לא התלוננתי ששהיה לי קר מידי. העונה האהובה עלי זה החורף, אני לא יודעת למה אבל משהו בתוכו מסתורי ומושך.
אני לא מבינה איך הגעתי למצבים האלה, אני בת שבע עשרה היום. יש לי אחות ואימא אובדניות ומוסוממות, ואני מנסה להשאיר אותן בחיים. לפעמים אני חושבת....אם הן כל כך לא רוצות לחיות...למה לא לתת להן?
אני יודעת שזה נשמע הזוי...אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל יש בי צד שמסכים איתן ורוצה להתאבד איתן לפעמים, היו רגעים שאפילו שקלתי זאת ברצינות. אין להן על מה להילחם כבר, לונה איבדה את התינוקת שלה, אבא שלה נטש אותה, עם אימא אלכהוליסטית, ואחות קטנה שצריכה לטפל בו. ואימא שלי זאת אישה מסכנה שויתרה על חייה וילדותיה כבר מזמן לאחר שאבא שלי נתש אותה.
אני זוכרת שנשבעתי שיום יבוא ואנקום. שאני אמצא אותו ואנקום, אגרום לו לשלם על כל סטירה, על כל צעקה, על כל התעללות ונטישה שהוא עשה. חיזקתי את אגרופי.
אני לא מאמינה שהאמנתי לו כשהוא חזר, הרי זה היה ברור מאליו שהוא רק בא לקחת ממני את הכסף ולעוף. יש לי מזל שמייסון שמר את הסוד הזה כמו שנשבע לי שישמור, "עד הקבר."
נשכתי את שפתי התחתונה בעוד שדמעות ממלאות את עיניי. "אני מתגעגעת אלייך." מילמלתי לעצמי. הוא תמיד היה מביא לי ורד לבן, כל יום הולדת שלי. הוא תמיד היה אומר לי שאני הבן אדם הכי נקי והכי טהור שהוא פגש איי פעם. צחקתי לעצמי, למרות הסמים והמשפחה המחורבנת אני לא מבינה איך או יודעת איך הוא הצליח לראות בי טהורות.
נזכרתי בכינוי שהוא נתן לי. "פיקאצ'ו."
זה היה כשהינו עוד בני שוש עשרה וחצי. הוא ניסה ללמד אותי רוסית פעם, אמר לי איך אומרים לא רוצה ברוסית-"ניה'צ'ו." נראה לי ככה הוא אמר ואני לא יודעת איך אבל שמעתי א זה כפיקאצ'ו ומאז שאמרתי את זה הוא קרא לי פיקאצ'ו.
מייסון היה אחד מהנערים הנדירים האלה שהיה מתנהג כמו איזה מבוגר ולא כמו איזה ילדון, הוא תמיד היה חושב על העתיד. הכל היה מתוכנן, כל החיים שלו. עכשיו כל התוכניות שלו במים עם האפר שלו. הוא ביקש שנשרוף את גופתו ונפזר במרינה של נות'וויל, הדפוק הזה.
מחטתי את דמעותי, אסור לי לשבת יותר מידי לבד אחרת אני נכנסת למחשבות עמוקות מידי.
שמעתי צעדים מתקרבים, קמתי. "אתה מאחר." אמרתי.
"אני מצטער." הוא אמר.
"מה היא רוצה שתעשה?" שאלתי.
"המטרה שלה בכללי זה לפגוע בסול ולשחרר את האח שלה מהכלא." לוקה אמר.
"מה היא רוצה שנעשה בדיוק?" שאלתי.
"נעשה?" הוא שאל.
התחלתי להתעצבן, גילגלתי את עיני והבטתי בו במבט של "תתחיל לדבר לפני שאני משספת לך את הגרון"
"את נותנת לי את המבט של אני הולכת לשסף לך את הגרון בכל רגע." הוא אמר.
"התחלת להכיר את המבטים שלי אני רואה." אמרתי.
"לא צריך להכיר את המבט הזה בכדי להבין מה את חושבת." הוא אמר.
"לוקה." אמרתי בעצבנות ונוקשות.
"טוב, טוב...אבל אנחנו נעשה את מה שהיא רוצה?" הוא שאל.
"לכרגע...כן." אמרתי.
"מה?" הוא הופתע.
"איך אתה מצפה שהיא תבטח בנו? אנחנו צריכים שתבטח בך, אנחנו צריכים למצוא עלייה משהו כל כך חזק שנוכל להיפטר ממנה." אמרתי.
אדם התקשר אלי. "נדבר אחרי זה, עכשיו אני חייבת ללכת. שלא תעיז לעשות משהו לבד." אמרתי.
"אבל אני חייב לתת לה תשובה." הוא אמר.
"תפגוש אותי ביציאה האחורית לקפיטריה אחרי השיעור החמישי." אמרתי והתחלתי להתרחק ממנו. אדם ניתק לאחר שלא עניתי לו. הוא התחיל להתקשר שוב לאחר כ-שתי דקות. עניתי. "היי, איפה את?" הוא שאל.
"למה אתה ער בשעה כזאת?" שאלתי. השעה הייתה רבע לשש.
"רציתי להפתיע אותך...מישהו הביא את הקוראסונים האהובים עלייך מנות'וויל והם די חמים יחסית." הוא הסביר. "רגע, למה את לא במיטה שלך?" הוא אמר. "ואיפה את לעזאזל?" הוא שאל.
"לא הצלחתי לישון." שיקרתי. "אז יצאתי." הוספתי.
הוא שתק. לא הייתי בטוחה אם הוא האמין לזה או לא.... ?
**נקודת המבט של סול**
"הכל בסדר?" מאיה הוציאה אותי מבועת המחשבות שלי. הינהנתי לחיוב, לא הצלחתי לאכול. התרגשתי כל כך. רציתי כבר שהתחרות תעבור ונגמור עם הכל. אני לא מאמינה שאני בחצי הגמר! אני!
"סול, את חייבת לאכול." היא אמרה.
"אני יודעת." אמרתי. "אבל אני לא מצליחה, אני בלחץ." אמרתי. לוקאס התיישב מולי. "אין לך למה להיות בלחץ, אני יודע שתעברי." הוא אמר וקרץ לי. דבריו הרגיעו אותי. אני לא יודעת למה אבל כנראה יש ל קסם על בנות האנג'לוס ההיסטריות, סוג של קסם הרגעה.
הפלאפון של מאיה רטט על השולחן. "דודה." הופיע על המסך. הרמתי את גבי, מאיה לא שמה לב ששמתי לב. היא הרימה את הפלאפון שלה וקמה לאחר שאמרה "סליחה, אני חייבת לענות לזה."
גם ללוקאס היה מוזר קצת, הרגשתי מן אנרגיה כלשהי ממנו שגם הוא מוטרד מכל העניין הזה של השיחות ה"סודיות" של מאיה. "מתי היום ההולדת שלך?" הוא שאל.
"אממ...עבר כבר..." אמרתי.
"גם שלי.." הוא מילמל. "מהי מתכננת לעזאזל?" הוא אמר לעצמו. הוא הבין שאני מקשיבה למילמולים שלו. "היא בדרך כלל מתחילה להתנהג ככה ובככה אני מתכוון למוזרה יותר מכבר שהיא, כשהיא מנסה לתחנן משהו. מסיבת יום הולדת, כאילו הפתעות כאלה." הוא אמר.
"אה." אמרתי.
"טוב, נגלה בקרוב." הוא אמר.
**נקודת המבט של אדם**
נכנסתי לביתה, המשכתי אל עבר הסלון. "אני לא מבינה מה את מנסה לעשות." שמעתי את קולה של הבת-דודה של סול, מאיה. "את לא מבינה שזה יפגע בה יותר מאשר ש-" היא התחילה להגיד אך האישה האכזרית קטעה אותו. "אני יודעת מה טוב בשבילה, אני אימא שלה. אני הבן-אדם היחידי שיודעת טוב מאוד מה הכי טוב לה." היא אמרה.
"דודה! היא צריכה אותך!" היא אמרה.
"את לא מבינה מאיה. זה ההורמונים שלך שמדברים עכשיו. את עוד מעט תהיי אימא ותביני אותי יותר, את תביני על מה אני מדברת. אני לא רוצה ברעתה, אני רוצה רק טוב בשבילה, בשבילך ובשביל התינוקת הקטנה שלך." היא אמרה.
"לא, אני לא מבינה וכנראה שגם לא אבין כי אני לא אנטוש את הבת הקטנה שלי ואשחק אותה כאילו אני מתה, אדבר עם כל מי שקרוב אלייה, אנהל לה את החיים מבלי שהיא תדע ועוד תסתיר ממנה כל כך הרבה דברים שיש לה זכות לדעת!" מאיה התעצנה. לא ידעתי אם לעצור אותה או להמשיך להקשיב. "כי זה יפגע בה!" היא טענה.
"כן, ברור, יפגע בה לדעת מי הוא האבא הביולוגי שלה, אילולא היא ידעה מי הוא האבא הביולוגי שלה היא לא הייתה סובלת מהתעללות מבעלך לשעבר!" היא אמרה.
"את לא מבינה, הייתי חייבת." היא אמרה.
"מה חייבת? להסתיר מדוד ברני שאת בהיריון ממינ? ומדוד- סליחה, בעלך, להסתיר מבעלך שהילדה הקטנה הזאת לא הבת של ושבגדת בו! את הבאת את הכל לעצמך, אני לא מרחמת עלייך, כל מה שקרה לך וממשיך לקרות לך זה כל מה שהגיע לך...אבל סול? לסול לא מגיע לשאת בחטאים שלך." מאיה אמרה. שמעתי צעדים מתקרבים. התחבאתי.
לאחר דקה, היא יצאה מהבית ואלכסיס נשארה בסלון, היא קפאה. הצדקתי את מאיה בכל מילה ומילה שלה, הייתי המום, עצבני ומופתע. אני לא מאמין לזה.
נשענתי על הקיר בעוד שאני צופה באלכסיס מוזגת לעצמה שתיה חריפה. "ברני, אה?" אמרתי. "ברני אנג'לוס?" הוספתי. אלכסיס היסתובבה אלי. "אתה הקשבת לשיחה שלנו?"
"אני לא מאמין לך, לרגע חשבתי שבאמת אכפת לך מסול את יודעת? לרגע באמת האמנתי לכך שאת יכולה לדאוג למישהו חוץ מעצמך. הייתי חייב להבין את זה כבר מזה שלא תישאלת על מלודי בכלל, היא הבת שלך גם לא? או שהיא לא? או שאבא שלה גם ברני? או אבא של מאיה?" שאלתי.
"אדם, תחזור לעצמך. אתה עובר כל גבול." היא אמרה. "אין לך שום זכות לשפוט אותי." היא אמרה. גיחכתי. "ברור, הרי מי אני שאשפוט אותך לא? הרי את מלאך, שלא בוגד, שלא משקר ומסתיר כל גרוש אמת על חייהם של הבנות שלך! לא?" אמרתי.
"אדם!" היא אמרה.
"אלכסיס!" צעדתי לעברה. "אני לא בובה שלך, אני עבדתי איתך בגלל שאני אשמור על סול. לא בשביל שאעזור לך לנהל את החיים שלה אלא בשביל שאני אגן עליה מפני האוייבים שלך. ועכשיו כשאני חושב על זה, את הסכנה היחידה, את הבעיה האמיתית." אמרתי.
"שלא תעיז לספר לה את האמ-" קטעתי אותה. "עכשיו הכל הולך להשתנות, הכל ילך לפי מה שאני אומר ואל תדאגי אני מנסה להגן עליה ולא לפגוע בה." אמרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
