פרק 60
~המכתב של פיקאצ'ו~
**נקודת המבט של לוסי**
הוא זוכר הכל, מהפיקאצ'ו, מהשבועה, מהימים האלה שהייתי בורחת שעה אחרונה מהבית ספר בימי הרביעי והייתי הולכת לפגוש אותו במרינה הנטושה שבנורת'וויל עד לנשימתו האחרונה.
"פיקאצ'ו,
זה מוזר מידי, החיים, את מסכימה איתי?
אני מקווה שהביאו לך ורד לבן טרי כמו שביקשתי. מזל טוב?
רציתי להגיד לך את זה פנים מול פנים אז כנראה שאת בת שבע-עשרה עכשיו ואני לא לצידך. אני מקווה שעשית את הטקס הקטן שלנו לפני היום הולדת שלך, לפני הזריחה.
את זוכרת את הילדה הזאת שהייתה כל יום רביעי בורחת מהבית-ספר בגלל שהיא הייתה יודעת שאני מסיים מוקדם ממנה באותו היום והיא הייתה הולכת למקום סודי-למרינה בנורת'וויל- בגלל שההורים שלה לא היו מרשים לה להיות עם הבן של זה שרצח את אישתו.
אני לא מבין למה היית באה ויושבת איתי במרינה, לא שיש לי תלונות אבל היה לי מוזר. כולם הסתכלו כ"הבן של האיש שרצח את אישתו מול בנו".
חוץ ממך, את הצלת אותי.
אני זוכר את זה שכשהבאת לאבא שלך את הכסף הזה שגנבנו בגלל שהוא אמר שהוא חולה וברח עם כל הכסף. אני יודע איך שנשברת, אני יודע כמה שרצית שהוא יחזור. אני זוכר שהודית לי פעם שהייתי לצידך ושלא סיפרתי את הקטע שקרה עם אבא שלך לאף אחד. כנראה שעמדתי במילה שלי כי אני גם זוכר שאמרתי שהסוד שלך יבוא איתי "עד לקבר."
את אומנם אף פעם לא תודי בזה אבל את הילדה הקטנה של אבא, של המשפחה שלך. את הדבר הכי טהור שפגשתי בחיי. אני יודע שאת רואה את עצמך כהדבר הכי מלוכלך שיש אבל את לא, את הדבר הכי נקי והכי טהור כמו הורד הלבן הזה שאת כה אוהבת.
תתחילי להאמין בעצמך, את עוד תהיי רופאה מעולה, אל תדאגי. אני מאמין בך. אני מאמין שאת תשיגי את מה שאת רוצה.
אני רוצה לכתוב כל כך הרבה דברים, אני רוצה לספר לך כל כך הרבה דברים אך עם הזמן...
זוכרת שנשבעת שתנקמי? אני רוצה לעזור לך, אני מצאתי אותו. אני יודע איפה הוא גר ומה הוא עושה. לוסי, הוא בנה לעצמו משפחה משלו והתחיל מחדש את החיים. אני לא רוצה שתזרקי את העתיד שלך בשבי לנקום, ברור לך?
זה מה שאני רוצה ממך, אני אעזור לך, יש לי את כל מה שאת צריכה. אתתקבלי גם. מה שאני רוצה בשבילך זה שלא תזרקי את העתיד שלך בכדי לנקום בו, הוא לא שווה את זה.
יש לי רק כמה בקשות ממך:-תתחילי להאמין בעצמך ותמשיכי לעמוד על העקרוניות שלך.
-שלא עיזי לזרוק את החיים שלך בשביל לנקום.
-תשמרי על סול ותדאגי לבנים, שלא יעופפו ושלא יזרקו גם את העתיד שלהם בשביל פשע.
-הבקשה האחרונה שלי זה שתיכננתי כבר הכל, כפי שאת מכירה אותי, אני מתכנן הכל מראש, כל דבר. המידע יגיע אלייך, הכל מוכן, אני רק רוצה שפשוט תעקבי אחריהם ותשמרי על עצמך והאחרים.
-מייס- "
מחטתי את דמעותי. ליבי כאב כה חזק. הגעגוע הציף אותי. לא הבנתי למה דווקא עכשיו זה הגיע אלי? אני לא מבינה איך הוא הצליח לחשוב על כל זה? איך הוא מצא את אבא שלי? וכמה מידע הוא שמר ואיך הוא גרם לזה שזה יגיע אלי עכשיו ואיפה הוא השאיר את כל המידע הזה?
הרמתי שוב את המעטפה ונפלה מתוכו מפתח לא קטן ולא בינוני, משהו באמצע. הרמתי אותו מהרצפה ומה שהיה כתוב עליו היה רק צירוף של מספרים אקראיים. "140414"
מה אני אמורה לעשות עם זה? מה אני אמורה להבין מזה?
**נקודת המבט של סול**
סימסתי ללוסי לצאת. חניתי מאחורי הקרוואן וחיכיתי לה שתיצא. לאחר שתי דקות שחיכיתי ללוסי לצאת אדם התקשר, היה לי מוזר שהיא לא יצאה עדיין כי היא בדרך כלל מתכוננת די מהר. לוקח לה גג רבע שעה להיות מוכנה. "כן, אדם?" אמרתי בעודי יוצאת מהג'יפ שלי. "איפה אתן?" הוא שאל. "הינה הגעתי לקרוואן, אני מחכה ללוסי שתצא." אמרתי בעודי דופקת על דלת הקרוואן. "לוסי?" אמרתי. היא לא ענתה. "תמהרו." הוא אמר. "כל היום העבדת אותנו בשביל שנהיה מוכנים בשש וחצי-" אדם המשיך לדבר אך אני הייתי שקועה בלוסי, ניסיתי לפתוח את הדלת והיא נפתחה. "לוסי?" קראתי לה שוב.
"את מקשיבה לי בכלל?" אדם אמר. לא התייחסתי אליו כל כך אך נשארתי על הקו. "סול?" הוא אמר.
"שתוק רגע." אמרתי לו בעודי ממשיכה ללכת אל עבר הדלת לחדר של לוסי. "לוסי השארת את הדלת לא נעול." אמרתי בעודי פותחת את הדלת לחדרה שהיה ריק. "לוסי איפה את?"
"סול, מה קורה שמה?" שמעתי את קולו של דניאל. כנראה שם אותי על רמקול.
"אני לא יודעת, אני לא מוצאת את לו-" אמרתי בעודי מסתובבת לכיוון היציאה אך קפאתי ברגע ששמתי לב לבובה הגדולה של פיקאצ'ו על הספה. "סול?" דניאל אמר. "סול בא לך לענות כבר במקום לסנן?" אדם אמר.
"פי-פיקאצ'ו." אמרתי. הבנים השתתקו, לא קראנו ככה ללוסי מאז שאיבדנו את מייסון.
"סול! מה קרה?!" אדם נלחץ. "לוסי? את שם?!"
לא ידעתי מה לעשות. "לוסי לא פה." אמרתי לאחר כמה רגעים. התקרבתי לבובה של הפיקאצ'ו שהיה על הספה. הרמתי אותו, שמתי את הבנים על הרמקול והנחתי את הפלאפון שלי על השולחן. "סול? מה קורה שמה?" אדם שאל. "זהו, תשארי או תשארו שמה אני מיד בא." אדם אמר. "אדם, חכה!" שמעתי את דניאל צועק אליו. "תישארי על הקו." דניאל הוסיף.
הרמתי את הפיקאצ'ו, הרחתי ריח מוכר, ריח של איזשהו פרח. ריח עדין...דומהנ לריח של ורד, עדין....
"ורד לבן." אמרתי.
"מה?" נזכתי שאני עדיין בקו.
"אה..." לא ידעתי איך להסביר את מה שקורה פה.
"מה קורה פה?" שמעתי את קולה של לוסי.
"לוסי!" אמרתי בעודי זורקת את בובת הפיקאצ'ו הגדולה ורצה לחבק אותה.
"לוסי?!" אדם אמר.
"מה קורה פה לעזאזל?" היא שאלה.
"באתי לאסוף אותך, סימסתי לך, לא ענית אז באתי לפה כאילו נכנסתי-" התחלתי לדבר במהירות.
"הלכתי להוציא את הפח." לוסי קטעה אותי כי היא ידעה שלא אשתוק עד שיקטעו אותי. נרגעתי.
"אתם יכולים לחזור, אנחנו נבוא עוד רבע שעה ככה." לוסי אמרה לבנים.
חיכיתי ללוסי ברוואן בעודי יושבהת ליד הפיקאצ'ו, הבטתי בו ולאחר מכן בלוסי שהתלבשה. "קניתי את זה לעצמי." היא ענתה לאחר כמה דקות. רק אותי זה מפחיד שהיא מכירה אותי כל כך טוב עד שהיא יודעת כבר מה עובר לי בראש?
"הזכיר לי אותו, אז קניתי. התגעגעתי אליו." היא אמרה בעודה צועדת אל עבר הבובה ומרימה אותו. "תתניעי את המכונית, אני אשים את הבובה בחדר ואצא." היא אמרה. הינהנתי לחיוב וקמתי בכדי לצאת. הגעגוע אל מייסון הציף אותי, דמעות עלו העיני. יצאתי מהקרוואן. סול זה לא הזמן לבכות, זה הערב של לוסי עכשיו.
לוסי נכנסה לג'יפ והתחלתי לנסוע. היא לבשה הסקיני השחור שלה, חולצה לבנה שכתוב עלייה "I DONT GIVE A SHIT" החולצה האהובה עלייה-מעניין למה?
ועשתה לעצמה צמה קטנה בשיער, היא הייתה מוכשרת בזה! תמיד הייתה עושה לי צמות וכל מיני תסרוקות ותספורות. היא הייתה מהבחורות האלה שמוכשרות כמעט בכל דבר.
"הכל בסדר?" שאלתי לאחר כמה רגעים של נסיעה כשראיתי אותה כאילו היא שקועה במשהו.
"לא, פשוט עייפה קצת זה הכל." היא ענתה.
"תתרממי עכשיו ומיד." אמרתי. "אחרת אדם ודניאל יתחילו לקלל אותי." אמרתי.
"תני לנחש, התיחחסת אליהם כמו עבדים, נתת להם לסבול, ואם עכשיו אני אופיע ללא מצב רוח יוציאו את העצבים שלך ממך." היא אמרה.
"בדיוק." אמרתי. "איזה כיף לדעת שאת יודעת כל דבר עלי. חברה כל כך טובה שלי שלא רוצה שאני אדפק ותעלה לעצמה את המצב רוח בשבילי." הוספתי עם חיוך חושף שיניים. דברי גרמו לה לצחוק קצת. "הופה, והינה התחלנו. תני עוד קצת חיוך, תחשפי שיניים. את יכולה, עוד קצת...יופי!" היא חייכה לבסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
