summerland- סיפורים בהמשכים.

פרק 62

**נקודת המבט של ג'ייסון**

"אני לא מבין." אמרתי למארק שבא באמצע הלילה אלי לבית בכדי לדבר על סול, קלאסי. "באמת שאני לא מבין." חזרתי על דברי. "איך אני יודע על ילדה שבקושי החלפתי איתה חמישה משפטים מי הוא האבא הביולוגי שלה, היא אפילו לא מודעת לזה שהיא חיה איתו. רגע אז מלודי וסול מאותו אימא...ובנות דוד?" הוספתי. "אתה סיפרת לה בכלל?" שאלתי.

"מה? לא..." הוא התיישב על הכיסא. 
"מה לא? אתה רציני? מתי אתה חושב בדיוק לספר לה?" שאלתי.

"זה לא עניינינו." מארק אמר.

"מה לא עניינינו בדיוק? אנחנו חייבים לספר לה. אנחנו לא יכולים החביא את זה ממנה. זה זכותה לדעת מי הוא האבא הביולוגי שלה, גם אם זה יכעיס אותה או לא, גם אם זה לטובתה או לא." נעמדתי מול מארק.

**נקודת המבט של מארק**

הבנתי אותו, הבנתי מאיזה מנקודת מבט הוא מסתכל על העניינים. הוא מעורב יותר מידי, הוא חושב על ההורים של עצמו, כמה שהוא מתגעגע ושרוצה לראות אותם. "אתה לא מבין." אמרתי.

"אני יודע שאני לא מבין, תסביר לי." ג'ייסון אמר.

"זה מסובך, זה לא הרעיון הכי טוב שהמידע הזה יגיע ממני." אמרתי.

"מה זאת אומרת?" הוא שאל.

"זה אומר שאני כבר לא נמצא בחיים שלה." אמרתי בעודי קם והולך אל עבר המדרגות.

"אז זהו? אתה סתם בא אלי באמצע הלילה בשביל לדבר עליה ואז פשוט ללכת?" ג'ייסון שאל.

"בדיוק." עניתי.

 "מה עם לוסי?" הוא הציע. הסתובבתי והרמתי גבה. "לוסי?" אמרתי. "מה היא קשורה?" הוספתי. "סיפרת לה?!"

"לא! לא, מה נראה לך?" ג'ייסון חילש את קולו בכדי לא להעיר את סבתא מרתה. "אני אומר לך רק שאני יכול...כאילו היא יכולה לעזור לנו." הוא אמר.

"לעזור לנו אתה אומר...לא." אמרתי.

"למה?" הוא שאל. "אם אתה לא הולך לספר לה השבוע מארק, אני הולך לגרום לזה שהיא תגלה יום אחרי את הדם של מי היא נושאת." ג'ייסון איים.

"אתה מאיים עלי?" שאלתי.

"מה אני אגיד? למדתי מהמלך." הוא דיבר עלי. נשמתי נשימה עמוקה והסתובבתי בחזרה למדרגות. התחלתי לרדת. "אל תדאג, אני אוודא שהיא תגלה את האמת כבר בסופ"ש הזה, אלא אם כן אתה תגיד לה. אני רק נותן לך את האפשרות לספר לה, שלא תתרט אחרי זה." הוא אמר.

"אני אף פעם לא מתחרט." אמרתי והמשכתי לרדת במדרגות.

"איך שתגיד." בסוף הוא אמר. גיליתי את עיני והמשכתי ללכת. 

המשכתי ללכת במרינה, לא ידעתי לאן ללכת. אני כן רוה לסר לה אבל אמרתי שאני אצא לה מהחיים. בעטתי באבן אחת והמשכתי לבעוט בו. האבן פגעה ברגל של מישהי, הרמתי את מבטי בכי לראות מי זאת. "סול?" אמרתי.

"מארק?" היא הופתעה לראותי.

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה.

"מה את עושה פה?" שאלתי בחזרה.

היא נאנחה. "סתם..." היא מילמלה.

"הכל בסדר?" שאלתי בעודי מתישב לידה.

"לא יכולתי לישון פשוט." היא אמרה.

"ובאת למרינה?" שאלתי. "העדפת את הנוף של המרינה על הנוף היפה של המרפסת של החדר שלך?" שאלתי. היא הסמיקה קצת, הבנתי שנזכרה בחג המולד, כשהתנקשנו לפעם הראשונה.

"מה איתך? מה אתה עושה פה?" היא שאלה.

"לא היה לי עוד לאן ללכת." עניתי.

"מה רבת עם אלאריק או משהו כזה?"

"משהו כזה."  עניתי. "סול." אמרתי. סול הרימה את מבטה אלי. "אני יודע שאמרתי לך שאצא לך מהחיים וכל הבלה בלה בלה אבל אני חייב לספר לך משהו." אמרתי לאחר כמה רגעים. היא הסתקרנה מדברי והפנתה את כל גופה אלי. לא ידעתי איך להתחיל או לספר לה בכלל. 

"לפני כמה ימים..."התחלתי. נתקעתי. "לפני כמה ימים...?" היא ניסתה לזרז אותי. "שמעתי את מלודי...בטלפון...מדברת עם אבא שלך כלומר-" לא יודעת מה להגיד. "עם אבא שלה." אמרתי.

"מלודי דיברה בטלפון עם אבא שלנו ו...?"

"שלה." תיקנתי אותה.

"מה? מארק הכל בסדר?" היא שאלה.

"לא ממש..." מילמלתי.

"תפסיק למלמל וגש לעניין." היא אמרה לי. זה הורג אותי עד כמה שהיא ישירה.חייכתי לעצמי בעוד חושב עד כמה אומלל המצב שבו אני נמצא. 

"עכשיו אני הולך לספר לך משהו שאת לא יודעת וזה לא משחק, אני יודע שאמרתי שאצא לך מהחיים אבל אני חייב לספר לך לפני שזה יגיע אלייך ממקומות אחרים. אני מצטער שאת הולכת לגלות את זה ככה." אמרתי לבסוף.

"מארק מתנצל? אז זה כנראה משהו שהולך לעצבן אותי מאוד." היא אמרה. נשמתי נשימה עמוקה ונאנחתי.

**נקודת המבט של לינה**

סיפרתי לו את כל מה שאני יודעת, אני יודעת שזה נשמע הזוי אבל אני די בוטחת בו. כמה דפוק זה יכול להיות?

אני נפרדת מהחבר שלי, החברה הכי טובה שלי נהפכת לבן אדם הכי קר כלפי, נשארתי בודדה. לבד. כמובן שיש את הקטע שבו אימא שלי אומרת שנוסעים לסבתא והועילה בטובתה להצהיר שאנחנו נוסעים לשם בכדי שאני אתארס עם מישהו שאני לא מכירה, שלא פגשתי מימי.ומה אני עשיתי? 

יש לי טבעת נישואין על היד עכשיו ואני לא מתחרטת על זה משום מה בראד ואני התחברנו די טוב. אנחנו עדיין לא מכירים זה את זה כל כך טוב אבל המשפחה שלי עוברת לגור פה ולאחר החתונה אימא שלי אמרה שאני ובראד נעבור לגור בבית באיסטרנווסט.אני פחות בחרדה ופחות עצובה אלא להיפך אני יותר שמחה ושלווה. 

אין דרמה של התיכון, אין אדם יותר ואין חברה קרירה. אין סודות, הכל פתוח. חופש.

**נקודת המבט של מלודי**

לקחתי את המפתחות של המכונית, שינה כבר חיכתה לי בחוץ. אם סול לא הולכת לענות לשיחות שלי אז הגיע הזמן לשיחה של פנים מול פנים. אני מביאה את שינה גם שלא תתחיל לצרוח ולשבור לפני שתקשיב. לפחות כששינה שם היא תנסה להיות רגועה ולהקשיב בכדי לא להפחיד אותה. נכנסתי מכונית, חגרתי את שינה והתנעתי את המכונית.

הגענו לבית של דוד ברני, יצאנו מהמכונית ושינה רצה ישר אל הדלת וצילצלה בפעמון. עוזרת הבית פתחה את הדלת.

ראיתי את מאיה ולוקאס בסלון. שינה רצה אל מאיה וחיבקה אותה. "סול נמצאת?" שאלתי.

"היא לא חזרה הלילה." עוזרת הבית שעוד לא נכנסה למטבח הודיעה.

"איפה היא?" שאלתי בעודי מביטה במאיה.

"קרה משהו בתחרות?" מאיה שאלה את לוקאס.

"לא...היא בטח יצאה לחגוג עם החברים. רציתי שסול תודיע לכם את החדשות הטובות אבל אני אגיד אותם עכשיו לפני שתתחילו להפוך כולכם לפרנואידים. סול זכתה בתחרות." לוקאס הודיע.

"באמת?!" מאיה שאלה. ראיתי את השמחה שבעינייה, היא שמחה מאוד בשביל אחותי.

הפעמון של הדלת צילצל, עוזרת הבית יצאה מהמטבח בכדי לפתוח את הדלת. "הינה, זאת בטח היא." לוקאס אמר. עצרתי את עוזרת הבית וסימנתי לה שאני אפתח. היא נכנסה בחזרה למטבח ואני הלכתי אל עבר הדלת. לוסי עמדה מולי. "לוסי." אמרתי. "מלודי." היא הופתעה לראותי. "סול איתך?" שאלתי.

"לא...הינו אמורות להיפגש בבית הקפה אבל היא לא באה אז באתי בשביל לבדוק אם קרה משהו." היא ענתה. סימנתי לה להיכנס. "היא לא הייתה איתכם אתמול?"שאלתי.

"לא..לא ראיתי אותה משלשום." לוסי השיבה.

"מה?" לי ולמאיה היה מוזר. איזה מן מתבגרת לא תחגוג עם החברה הכי טובה שלה את הניצחון שלה. "שנייה." היא מילמלה. "אתקשר לאדם, אולי הוא יודע איפה היא." היא הוסיפה בעודה מוציאה את הפלאפון שלה מכיסה.

"אדם? סול איתך?" היא שאלה אותו. "ומה עם אתמול? היית איתה? בתחרות. לא?..אסביר לך אחרי זה." היא אמרה וניתקה את השיחה. "אדם לא איתה, לא עכשיו ולא אתמול. הוא לא יכל לבוא לתחרות כי היה לו בגרות אז. הוא אמר שהוא דיבר איתה לפני התחרות, היא אמרה שלחוצה רק ושהוא ניסה להרגיע אותה. אולי היא לא ניצחה ובגלל זה קצת נכנסה לדיכאון?" לוסי הציעה.

"אבל היא זכתה." אמרתי. "איפה ברני?" שאלתי. 

 "למעלה, בחדר העבודה?" מאיה ואני התחלנו לדאוג.

"מה קורה? איפה דודה סול?" שינה שאלה.

"אל תדאגי חמודה אנחנו נמצא אותה." מאיה ניסתה להרגיע אותה.

"טוב, אז אני אלך לחפש אותה אעדכן אותכם אם אמצא אותה או משהו." לוסי אמרה.

"בסדר חמודה." אמרתי לה בעודה יוצאת מהבית ואני הולכת אל עבר המדרגות ומתחילה לעלות.

 נכנסתי לחדרו של דוד ברני מבלי לדפוק עליו. טרקתי את הדלת בכעס. "מה קרה אתמול?" שאלתי אותו. "מלודי, הכל בסדר?" הוא הופתע לראותי. "מה אמרת לה? למה סול לא עונה לי לשיחות?" שאלתי.

"אולי בגלל איך שאת מתנהגת איתה?" הוא הציע. "הסיבה שהיא עברה לגור איתי אולי?" הוא הוסיף.

"ברני אני לא צוחקת, איפה סול? למה היא לא חזרה בלילה?" שאלתי.

"היא לא חזרה?" הוא שאל.

לא ידעתי מה לעשות, מרוב שהעצבים שלי היו הרוסים צחקתי. "אתה עוד הולך להיות האבא שלה ואתה לא יודע איפה הבת עוד מעט בת שבע עשרה שלך נמצאת?! ותן לי לציין בת שבע עשרה זה עושה אותה עדיין קטינה למקרה שאתה לא יודע." אמרתי.

"מה?"

"אני לא מאמינה שאני מבזבזת את הזמן שלי איתך. אבא שלי עבר התקף לב והוא נמצא בבית חולים, אחותי לא ידוע איפה היא. המצב שלו קריטי מאוד ואני לא רוצה שהיא תגלה שהוא לא הוריש לה שום דבר בגלל שהיא לא הבת הביולוגית שלו." הסברתי. יצאתי מחדרו בהיסטריה, ראיתי את מאיה עומדת מולי. "תשמרי על שינה, אני הולכת לחפש את סול." אמרתי לה והיא הינהנה לחיוב.