אז קראתי את הפוסט האחרון שכבבתי, אולי לפני שבועיים כדי שיהייה מין רצף הגיוני
תכננתי ליהיות עכשיו 43 אבל המשקל נתקע משום מה ולכן אני נושאת את כל ה44 קילו שלי באומללות..
תכננתי לא לשקוע בדיכאון אבל השבוע היה אחד השבועות הדיכאוניים ביותר שלי. וזה עדיין נמשך.
אני חסרת סבלנות ועצבנית כלפי המשפחה שלי. מאוד. כשאני מדברת איתם, אם אני מדברת איתם זה רק בשביל לצרוח עליהם שיעשו משהו או כי עשו משהוא לא בצורה הנכונה, וכי כול דבר שהם עושים מעצבן אותי וגם בכדי להוצי מידי פעם הערות מלוכלכות ופוגעניות. אני שונאת את עצמי. ועכשיו אני מתחילה לבכות. יופי..
ככה אני בבית. בחוץ אני חשדנית וקרירה ואדישה. אני עוצרת בתוכי זעם ותסכול עמוק כלפי המעסיקים שלי שאני מרגישה שמנצלים אותי. אני רוצה לברוח מהם מהכול אבל אני לא יכולה, עדיין לא.
המחמאות זורמות וגם כן המבטים. מכפת לי? אני מרגישה עדיין שמנמונת אז לא אכפת לי.
אנשים אומרים שהישתנתי נורא במראה. אמא שלי רוצה שאמדוד מכנסיים קצרות ואנשים אומרים שלא זיהו אותי ואתמול כשאחותי סיפרה שעברה לידי באותובוס ולא זיהתה אותי בהתחלה, אמא שלי אמרה שיש לי תאומה ואני עכשיו התאומה הטובה והיפה והרזה.
מזה אומר שהייתי לפני? התאומה הרעה השמנה והמכוערת?? נפגעתי עמוקות, גם אם אני כבר לא היא, אז מה, הייתי.
אני מסתובבת לכול מקום עם הרגשת הניצול הזאת.
חושבת שזה בעיה נפשית אולי. אני כלכך מפחדת שאנשים אחרים יחשבו שאני מנצלת אותם ומרגישה שכולם אבל כולם מנסים לנצל אותי.
אפפעם אני לא אמצא אהבה, אני תמיד יחשוב שמי שזה לא יהייה מנסה לנצל אותי, וכנראה בצורה גופנית.
הלוואי הלוואי שבוע הבא 43!!! זה כלכך יעודד אותי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לולה הבלונדה