היי חברה,
אז שוב חזרתי לבלוג. אני מרגישה שאני צריכה אתזה. כבר שנה שאני לא מעדכנת באופן סדיר וזה גם שנה מאז שהייתי במשקל היעד שלי שזה 40.
מאז עברתי המון. התחתנתי בנובמבר לפני חצי שנה עם גבר שהכרתי באוגוסט. זה יוצא שלושה חודשים שהכרנו לפני החתונה. הוא גבר בן 37 שגר בניו יורק. נפגשנו כשהגיע לארץ בשביל החתונה של אחיו התאום. התאהבנו בדייט הריאשון שנגמר בסקס אצלן במלון. יומיים לאחר החתונה טסנו לניו יורק ומאז אני חיה פה. ביליתי את כל החורף פה וזה היה קשה, ממש משש קשה. היה פה כלכך קר והייתי כלכך בודדה.. עדיין אני בודדה אבל עכשיו אני פותחת חזרה את הבלוג, נפטרת מהמשקל שלא עוזב כבר המון זמן ומתחילה חדש. אני קצת מרגישה שבזבזתי ככה חצי שנה לריק.
כרגע אני משערת שאני בסביבות ה50 ק' אבל אני מפחדת להישקל. אשקול את עצמי כשארגיש שירדתי טיפה.
אני בולמית ואין אף לא אחד שיודע.
אולי משיעמום, מבדידות אני בולסת הכול.
מה שעובר לי בראש באותם הרגעים זה:
בואי נראה עוד כמה את יכולה לדחוס
עוד כמה אני יכולה לפגוע בעצמי
אני בולסת עד שהקבה שלי מרגישה נורא, עומדת להיתפוצף
ובגלל זה אני יחסית רזה אבל עם בטן נפוחה. שיט
אני לא אוהבת את הרגע שבו אני לא מצליחה עוד לאכול, זה אומר שהכיף נגמר
זה אומר שעכשיו אני חייבת להקיא שהעינוי מתחיל
הסחת הדעת נגמרה ואני עו לא מוכנה להיתמודד עם המציאות שהיא..
שאני לגמרי פה לבד, אני לא עובדת לא לומדת אין לי חברות
וקול קטן בתועדה שלי שמלחשש לפעמים, אולי עשיתי טעות
אולי לא הייתי צריכה לעזוב את הארץ, להיתחתן
אבל אני באמת אוהבת את בעלי, אני כלכך אוהבת אותו
ואני יודעת שהוא אוהב אותי גם אז את הקול הזה אני משתיקה
הוא כול היום בעבודה, ישנם רק שני ערבים בשבוע שאנחנו יכולים ליהיות ביחד וסופ"ש
ואני
סתם ילדה קטנה בולמית בת 20 כותבת בלוג
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לולה הבלונדה