תמיד חשבתי כמה זה אירוני שבמצבים הכי קשים בחיים שלי אני מרגישה צורך עז לשתף. לשתף בבלוג אבל כי עם האנשים בחיים שלי קשה לי לדבר.
הייתי מצוברחת כל הבוקר. באיזשהו שלב בעלי עומד מולי ושואל, את שמחה כאן?
נאלמתי דום. פה קבור הכלב. אז אני עונה לו, אני שמחה איתך אבל לא שמחה במקום הזה כמו שהייתי רוצה.
דיברנו קצת אבל היה לי קשה להיפתח אליו. באיזשהוא מקום עמוק ידעתי שאם אגיד את מה שאני באמת חושבת זה יהרוס דברים אפילו יותר.
הוא שאל אותי אם אני זוכרת ששאלתי אותו האם הוא מודאג שאני לא דתייה כמוהו ואמר שכן, הוא מודאג.
הסתכלתי עליו בזמן שדיבר ותהיתי איך אני ארגיש אם הוא יציע להיתגרש.
למרות שאנחנו נשואים רק חצי שנה לפעמים אני חושבת שאם אכן ניפרד אני ארגיש הקלה מסוימת. אני אחזור לארץ ואמשיך בדיוק מאיפה שעזבתי.
הוא עזב בצהריים לכמה זמן לסידורים ובזמן הזה בכיתי כמו שלא בכיתי המון זמן.
כשהוא חזר אזרתי אומץ לומר לו שחלק מהסיבה שאני מדוכדכת היא בגלל שאני נורא בודדה.
אני קצת מרגישה במבוי סתום. לא משנה כמה שאני אפתח אליו אולי אני הקלה מסוימת אבל לאחר זמן מה הכאב תמיד חוזר.
בוקר- ליטר מים עם לימון
צהריים-ליטר מיץ ירקות
ערב-שייק גדול מעלים ירוקים, בננה, שני תפוחים,אגס
קצת איבדתי שליטה על השייק. אכלתי יותר משרציתי
מטרה- לרדת לפחות קילו בשבוע
תכלס אני קצת מאוכזבת שאיבדתי שליטה אבל אני מתקדמת. לא בלסתי ולא הקאתי
קראתי שההקאה גורמת לנפיחות בלחיים. אולי אני כבר לא שמה לב כי אני כבר מקיאה המון זמן אבל אני מפסיקה כי עכשיו אני יודעת שאני יכולה ליהיות הרבה הרבה יותר יפה עם רק אפסיק. הפנים שלי יצרו ועם הירידה במשקל הם עוד יותר יצרו.
בעלי גילה שאני כותבת בלוג ונעלב שאני לא נותנת לו לקרוא. הוא לא קורא טוב עברית אבל לא לוקחת סיכונים שינסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לולה הבלונדה