אני כל כך שונאת את החדר שלי
הוא בכלל לא שלי
רק את הסכינים היפים שלי אני אוהבת
אם יבוא רוצח אני אתקע בו סכין
אני כל כך אוהבת את האנשים האלה שיוצא להם סיפור מהפה על כל חוויה שטותית
שרק "ישבתי בחוץ והיה לי ממש קר" הופך להיות סיפור שאני ממש יכולה לראות וזה מרגיע
כל מילה יפה כזאת ובול במקום...
הקטע הגרוע באמת בלחרבש דברים כל הזמן זה לא התחושת כשלון שרודפת אותי בכל מקום, זה גרוע באמת כשאנשים מאמינים בי ואני מאכזבת אותם
את אמא זה בסדר כי היא לא מאמינה בי
אבל כשמאמינים בי זה חרא, הרגשות אשם גורמות לי לרצות למות
כי אז לא מגיע לי שיאמינו בי כי אני מאכזבת גם את האנשים האלה שהם טובים ממש (אבל באמת ממש כי קשה להאמין בי)
כשלא מאמינים בי ה"לא מגיע לי שיאמינו בי" מתחלף ב"אם הייתם מאמינים בי הייתי יכולה"
וזה באמת מוריד את המוטיבציה
שאתם טובים אליי מידי
ואני עושה אותכם עצובים
כינוי:
פרספונה במחזור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
