יש מן תחושה כזאת בבוקר אחרי שמשהו נורא קרה
הייתי עצובה שאני צריכה להתקיים במציאות ולא בחלום
זה היה כשסבתא אמרה לי שהיא חולה, או כשהיא התחילה לעשן (או וול).
וכשהייתי מדוכאת זה היה בכל בוקר
ראיתי שחור בעיניים ברגע שפתחתי אותן והייתי מאושרת כשלא הייתי בהכרה
אף פעם לא הייתי אובדנית, אבל לרצות לחזור לישון בכל דקה ביום זה לא בקשה למות?
אולי רציתי למות בלי הרגשות אשם
עכשיו אני לא רוצה לישון
אבל בלילה אני דרוכה כל הזמן ואני לא בטוחה אם זה עדיף על להיות מותשת
טוב לי בעצם
אבל אני מפחדת לעצום את העיניים
אני לא חושבת שזה נקרא לחיות אני חושבת שזה נקרא לסחוב עד המוות
אין לי חשק יותר
אין לי חשק לסקס אין לי חשק למגע אין לי חשק לתקשורת אין לי חשק לאהוב או להיות נאהבת
אני לא רוצה חברים או משפחה אני לא רוצה לחיות ואני לא רוצה למות ואין שום טיפול שיכול לעזור לזה
אני לא בדיכאון וזה לא חוסר איזון כימי במוח אני יודעת את זה
זה פשוט להיות מודעת לחלוטין
אין שום משמעות לקיום שלי או של אף אחד אחר
אני חיה כי ככה יצא ואושר לא ייתן לאף אחד משמעות, רק יהפוך את התהליך לקצת יותר נסבל
כל כך הייתי רוצה עכשיו להטביע את עצמי באלכוהול ולישון לפחות לשנה
בנתיים אני אשים חוויות לא נעימות במקום רחוק רחוק רחוק כדי שיקפצו חזרה בדמות חרדה/דו קוטביות/אינסומניה בעוד כמה שנים
לא למדתי כלום
כינוי:
פרספונה במחזור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
