לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בית קברות למחשבות




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2015

הילדים עם העיניים השחורות - קטע קצר


קטע קצר שכתבתי.

 

 

 




 

הילדים עם העיניים השחורות

 

 

 

היה זה אמצע הלילה כשהתעוררתי מדפיקות דלת רמות מהקומה הראשונה.
כיווצתי את גבותיי בבלבול ושפשפתי את עיניי. מה השעה? השעון הדיגיטלי הראה 3:10 לפנות בוקר, דבר שגרם לליבי להלום בחוזקה.

מי דופק על דלתי בשעה כה לא סבירה? מדוע אבא אינו מטפל בכך?
כמעט שכחתי, הוא בדייט. אולי יבלה את הלילה איתה, אימו של מקס מהשכבה, השכן השקט והאסור.
קפצתי ממיטתי במהירות שלא הייתה מביישת אף ספורטאי אולימפי ושעטתי למטה, מחשבה נוראית מתגבשת במוחי – אולי קרה דבר מה לאבי?

הוא אינו הדופק כיוון שמחזיק המפתחות הכיל גם את המפתח של האוטו וגם של הבית, אם לקח את האוטו – מפתח הבית היה גם בידיו.

רק כעת שמתי לב לגשם הרם שאיים לשבור את החלונות בחוזקתו.
כשהתקרבתי מיהרתי לשים את ידיי על הידית, אך בדיוק כאשר עמדתי לסובב, חזרה אליי צלילותי והחלטתי שיהיה בטיחותי יותר להציץ

קודם בעינית.
2 דמויות קטנות ונמוכות ניצבו מצידה השני של הדלת. ילדים? בשעה כזו? גוש התהפך בבטני, מתריע לי שמשהו כאן אינו כשורה.

פתחתי את הדלת לכדי סדק גדול ככל ששרשרת הבטיחות אפשרה לי והתבוננתי על האורחות הבלתי קרויות. אחת בת אולי 7

והשנייה 12 לכל היותר. תלבושת בית ספרית זהה על שתיהן אך עם זאת אינה מוכרת משום בית ספר שאני מכירה באיזור.
"אפשר לעזור לכן?"
"כן בבקשה," ענתה הגדולה מביניהן, קולה אדיש ופניה מוסתרות בחשכה.
"אחותי ואני איבדנו את דרכינו וכבר כמה שעות אנחנו נודדות. חיפשנו את אימא שלנו אך היא כנראה מחפשת אותנו במקום אחר,

נוכל להיכנס ולהשתמש בטלפון שלכם, בבקשה?"
ידעתי שבשלב זה אני אמורה לפתוח את הדלת, להוביל אותן פנימה ולהתחיל לעשות טלפונים. אך משהו פשוט לא הסתדר ולא הצלחתי

לגרום לידיי לשחרר את שרשרת הבטיחות הקטנה שמעל הדלת.
זרקתי מבט אל הטלפון הביתי שנח בדממה על שולחן נמוך ליד המדרגות.
"אני תכף חוזרת." אמרתי וחטפתי את הטלפון בידי ובדרך חזרה גם הדלקתי את האור בכניסה.
פתחתי את הדלת שוב בכוונה להושיט להן את הטלפון כשלפתע הבחנתי בפניהן. לא יכולתי לראות זאת קודם כי לא היה אור ממשי

בסביבה, אך לאחר הדלקת האור יכולתי לראות כל זווית וזה גרם לכל איבריי לרטוט בפחד שלא חוויתי בחיי.
שיערן הבלונדיני והישר היה מפוזר על כתפיהן וכיסה את פניהן בקו ישר, כל מה שיכולתי לראות הוא עור לבן ובלתי הגיוני, שפתיים

דקות בצורת קו אבל העיניים.. עיניים שחורות כפחם, אישונים שחורים ומוגדלים, גדולים כל כך שהשתלטו על כל תוכן העין ללא גבולות.

לא יכולתי לדבר. הרגשתי שמביטה אליי חשכה.
"קר לנו, אפשר להיכנס ולהתקשר מתוך הבית בבקשה? כאן נקפא." טון דיבורה החל להיות תקיף. ניסיתי לבלוע את רוקי כי גופי לא

הצליח לזוז אך דבר לא הכין אותי לקולה של הילדה הקטנה יותר.
כשפיה נפתח, בקע מתוכו קול גברי ונמוך שספק לחש ספק צעק "אולי כבר תזמיני אותנו פנימה?!"
זה הספיק לי.
סגרתי את הדלת בחוזקה וסובבתי פעמיים את המנעול. ליבי דהר כפי שאינו דהר מעולם וכל מה שרציתי הוא שאבי יחזור כבר הביתה

וכל זה יהיה חלום. הצמדתי את גבי לדלת ונשמתי עמוק, "אני מצטערת, אין לי איך לעזור" צעקתי בחוזקה בקול רועש.
לפתע דפיקה חזקה בהרבה מכל אגרוף של ילדה בגילן נחת על הדלת והועפתי קדימה.
"אנחנו רק צריכות למצוא את אימא שלנו." צעקה הבוגרת, זיהיתי את קולה, עד כמה שזה מטריד, זיהיתי. התפללתי שהקטנה לא

תפתח את פיה שוב לעולם.
התיישבתי על הרצפה והחלטתי לא לענות. במקום זאת חייגתי לאבי והגעתי למענה הקולי. אולי אתקשר למשטרה? אבל מה אגיד?

ילדות קטנות מחפשות את אימא שלהן, מנסות לפרוץ אל ביתי באמצע הלילה? עיניהן שחורות כלילה ודיבורן אינו דומה לדבר ששמעתי

בחיי? אם זה לא יראה להם כמתיחה הם בוודאות יחשבו שעישנתי משהו לא חוקי. בעוד אינספור מחשבות רצות במוחי, לא שמתי לב

עד כמה השקט שבא היה מוחלט, עד ששמעתי את כלבו של מקס נובח כאחוז טירוף התקרבתי אל החלון.
הן לא עמדו יותר על סף דלתי. אך כעת היו על סף דלתו. השכן שאימו הייתה כעת בדייט רומנטי נוסף עם אבי. רציתי להפוך לכדור

קטן ופשוט להתגלגל לאיזו פינה ולהישאר שם לנצח. אך במקום זאת ביצעתי קפיצה שאף ספורטאי אולימפטי אינו היה מתבייש

בה וחייגתי אל מקס.
"הלו?" קולו החצי רדום נשמע בצד השני.
"מקס, זו דבי. תקשיב לי טוב, לא משנה מה, אל תזמין אותן פנימה, אתה שומע? תקשיב למה שאני אומרת בבקשה." פרצתי

בשצף קצף של מילים שלא חשבתי עליהן מראש "תסגור מיד את הדלת!
הן היו אצלי וניסו להיכנס, אני אומרת לך, משהו לא תקין כאן."
"ווהו ווהו, רגע. דבי? דבי השכנה?"
"כן, מקס, דבי השכנה, תסגור כבר את הדלת המחורבנת!"
יכולתי לראות אותן מחכות, אך כשראה בעינית שמדובר בילדות קטנות ראיתי את ידו פותחת באיטיות את הדלת והוא מלמל

אל תוך הטלפון "תירגעי, אלו רק ילדות."
באותו הרגע משב רוח חזק העיף אותי לאחור והתריסים נסגרו באחת. הקו השני נותק וכשקמתי ופתחתי בחוזקה את התריסים שוב,

ראיתי את דלתו הפתוחה נסגרת באיטיות ואיש לא עומד לא מאחוריה ולא מלפניה.
ימים ארוכים חיפשו את מקס, המשטרה קישרה את שיחתי האחרונה אליו ולאחר שמסרתי את גירסתי, השוטרים עשו לי בדיקות

מקיפות ועד שהן חזרו שליליות, הנער אבד וכל קצה חוט שהיה קשור אליו התפרק. כעת כולם מחפשים את מקס. ואני מחפשת

את הילדים עם העיניים השחורות.

 

 

 

 

נכתב על ידי בית קברות למחשבות - She Wolf , 18/10/2015 00:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  בית קברות למחשבות - She Wolf

מין: נקבה




7,789
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבית קברות למחשבות - She Wolf אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בית קברות למחשבות - She Wolf ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)