שרעפים

כל הדברים מגיעים לסוף.

הוא אי שם בארצות הברית, יחזור רק עוד חודשיים.
בא לי לבכות רק מלחשוב על זה.

והוא מתקשר כל יום והוא אוהב אותי באמת,
אבל זה פוער לי חור בלב. כואב באמת. 

ואני תקועה עמוק בין הצופים לעבודה הכי מחורבנת שקיימת,

שמשאירים אותי למשמרת של 12 שעות בסופשים בלי תוספת שכר ובלי הפסקות.

ואני נפרדת מכל כך הרבה אנשים,

נפרדים באמת,

כי פתאום זה נקלט שכל הקשרים יפרמו, 

שהמעט שיארו איתי יהיו גרעין קטן, אולי קטן מדי.

וגם מפורק, כי ביניהם אין קשר.

אני מתגעגעת.

אני כבר עכשיו מתגעגעת.

"קר לי"
מיד הוא קם ועוטף בעוד שמיכה.
עדיין. אז הוא מסובב את המאוורר אחורה.
אבל זה לא מספיק לה, שוב היא מתעוררת באמצע הלילה עם כאב ראש.
כמו במלחציים הגולגולת שלה נדחפת מהאוויר.
"רוצה כדור?" לא.
"בייבי אתה יכול להביא לי כדור?"
מיד הוא קם.
היא מנסה לחזור לישון אבל לא נוח לה.
"אתה יכול לסובב חזרה את המאוורר? חם לי" 
מיד הוא קם.
היד שלו מונחת ככרית לראשה, השניה מלטפת מלמעלה למטה, 
מחליקה על הגופיה האפורה שהיא לובשת,
שמצוייר עליה חתול שחור עם עיניים ירוקות שזה הסמל של היחידה שלו בצבא.
ממשיכה למטה ומלטפת את המפשעה העירומה, החלקה.

היא תופסת את היד ומזיזה אותה מהפות שמיד מגיב אל המגע המוכר של היד שלו.
"בוא נלך לישון".
מיד הוא מחבק אותה, חופן אותה בגופו.
 

אז הבנתי כמה הוא אוהב אותי,
אז הבנתי ש
אני אוהבת אותו.