מחר בבוקר היא תסלח לי

אף פעם לא ידעתי מה צריך לחשוב בזמן צפירה.

ביום השואה זה קצת יותר קל, כי יש את דוד של אמא והמחשבות נודדות למה הוא עבר ואיך הוא עבר וכבר נגמרת הצפירה.

אבל ביום הזיכרון? 2 דקות זה הרבה זמן. 2 דקות של מחשבות בלבד זה המון זמן.

מתי בפעם האחרונה יצא לכם לעמוד 2 דקות ופשוט לחשוב?

ועל מה חושבים? אף פעם לא הצלחתי להבין.

אז אני מאמין שאלו שיש להם קרובים שנפלו, מנצלים את 2 הדקות האלה לחשוב עליהם. לחשוב על איך הקרוב שנפל היה. 

לחשוב על החיים, על איך הם היו איתם, ואיך הם בלעדיהם. 

ואני מה? על מה אני אמור לחשוב, כשאין לי קרוב שנפל. 

אז בהתחלה הראש לוקח אותך לחמודה ששרה בטקס וכבר שבועיים אתם מתחילים אחד עם השני באון אנד אוף,

אותה אחת שלפני 5 שעות כשעוד לא הייתה אווירה של יום זיכרון קבעת שתיפגשו, שניכם כבר רוצים אחד את השני והגיע הזמן שזה יקרה.

אבל מהר מאוד אתה נלחם בזה, בכל זאת יום הזיכרון ובכל זאת צפירה וזה לא מכובד.

ואז המבט נודד מהחמודה לחבר הכי טוב, זה שבפלס"ר. ולא סתם פלס"ר, הפלס"ר של צנחנים. 

הוא רק באימון מתקדם אבל פאק, אתה מתחיל לחשוב על הטקס של שנה הבאה, ולחשוב על זה שאולי תצטרך לבקר בבית עלמין. ושאולי יהיה לך על מה לחשוב בצפירה סוף סוף.

ואתה מתחיל לחשוב על החברות שלכם וכמה שאתה אוהב אותו, על כל הזכרונות שלאט לאט בראש שלך מסתדרים בטקסט יפה שאתה תקרא בהלוויה שלו.

ואתה בטוח שזה יהיה ההספד הכי מרגש בעולם. אבל כל ההספדים הם הכי מרגשים בעולם.

אתה לא רוצה לחשוב על זה וגם במחשבה הזאת אתה נלחם, כי הוא אחד האנשים שאתה הכי אוהב בעולם והיית נותן עכשיו יד בשביל ההבטחה ששום דבר לא יקרה לו.

ואתה חושב על עצמך, קצת על איך זה היום היחיד בשנה שאתה מתבייש בתפקיד שלך בצבא. אז נכון שאתה תורם, ועוד יותר נכון שיש חיילים קרביים שבשלוש שנים הקרובות יתרמו פחות ממה שאתה תתרום למדינה.

אבל אתה עדיין ג'ובניק ואתה עדיין בקריה. ואז מה אם אמא לא הסכימה לחתום, ואז מה אם רצית קרבי ונלחמת והיא לא נתנה לך. 

בסופו של דבר כל יום אתה בבית, והם לא. בסופו של דבר, זה קצת מבייש אותך, ביום הזיכרון. המזל שעוד שניה היום מתחלף וזה כבר יום העצמאות.

ואז אתה חושב על יום העצמאות, מריץ בראש את הימי עצמאות האחרונים שעברו עליך.

סה"כ זה החג השני שאתה הכי אוהב בעולם, אם לא מחשיבים את הסילבסטר.

חושב על איך שנה שעברה הייתם כל כך שיכורים שלא יצאתם מהשכונה. איך בחיים לא הייתה שיכור כמו אז. איך נתקעתם במעלית ובאו מכבי אש לחלץ אותכם.

על איך חבר שלך ברח כשפתחו את המעלית כי הוא היה בטוח שצריך לשלם למכבי אש.

ועכשיו כבר חצי חיוך עולה לך, פאקינג באמצע הצפירה. כמה שאתה אוהב את יום העצמאות.

כל כך הרבה מחשבות בכל כך מעט זמן. איך זה הגיוני?

בשבוע שלם לא עוברים לך כל כך הרבה דברים בראש ואנחנו מדברים בסה"כ על 2 דקות של צפירה, והיא עוד לא נגמרה.

אתה מרים קצת את הראש, וחוזר לנקודת ההתחלה. חושב עכשיו על מה אמורים לחשוב בזמן צפירה. על מה אנשים אחרים חושבים בזמן צפירה.

פותח את העיניים ורואה את כולם עם הראש למטה, מרוכזים, חושבים. חלקם כואבים, חלקם מתרפקים על זכרון שכבר לא יחזור.

המחשבה היחידה שאתה מצליח להתרכז בה זה שאין עוד רגע כזה באף מקום בעולם.

שגם אם תלך עד החור הכי גדול עלי אדמות, לא תמצא עם שלם, שלשתי דקות עוצר הכל, וחושב על מה הוא איבד.

הצפירה מתחילה להתחלש, סימן שעברו 2 דקות.

אתה מרגיש את העוצמה הזאת, של כל האנשים סביבך שעומדים.

ואז אתה מבין על מה חושבים בזמן צפירה, לפחות עד הצפירה הבאה.