מחר בבוקר היא תסלח לי

היא מגיעה והכל כרגיל.

קצת מזדיינים, קצת שוכבים במיטה ומדברים.

אחרי זה מזדיינים עוד קצת, רק שהפעם זה יותר אינטנסיבי. אחד האינטנסיביים שהיו לנו, כנראה שאיפהשהוא זה היה באוויר.

אין אף אחד בבית אז היא צורחת.

כל כך חזק שחשבתי שאני מתחרש.

שורטת נושכת גונחת תופסת.

אבל אני לא עוצר, לא חשוב מה.

היא למעלה, דוגי, אני למעלה.

כל כך מזיעים שגם המזגן על קור של דובי קוטב לא עוזר.

המיטה ספוגה. הכריות, הסדינים, השמיכה.

אבל אני ממשיך והיא איתי.

מזדיינים כאילו זאת הפעם האחרונה.

גומרים ביחד.

אני מתפרק לתוכה והיא ממשיכה לגנוח עוד הרבה אחרי שסיימתי, מתענגת.

זה לא היה קשר אבל זה גם לא היה רק סקס.

זה היה צפוי אבל לא חשבתי בכלל על האופציה.

לשקר לעצמי אני לא יכול - נקשרתי.

היא נשברה. משום מקום.

מסתובבת ומתחילה לבכות. אני מתחיל להבין אבל לא מעכל. שואל אם אפשר לחבק.

"אני לא יכולה יותר".

תאמינו לי, אני לא חושב שיש גבר שמסוגל להישאר אדיש כשאתן בוכות, ואומרות את המשפטים השוברים האלה.

אתן מבינות? היא התחילה להרגיש יותר מידי. והיא לא יכלה לסבול את העובדה שאני לא רק שלה.

אז עכשיו צריך לחתוך בשביל להמשיך הלאה.

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב,

שברים של מחשבות ורסיסים של משפטים,

אבל שום דבר לא מתחבר.

"It was really, really good.
You made me happy every single day.
But now... I've got to go away"