מחר בבוקר היא תסלח לי

את הג'ינג'ית פגשתי בפעם הראשונה כשעבדתי כדורמן בבר בת"א. לא, דורמן זה לא השמן שעומד ומבקש תעודות, דורמן זה הבחור שעומד ליד השמן עם התעודות,

זה שמדבר עם כל העוברים ושבים - מפתח איתם שיחה ומנסה לגרום להם להיכנס לשבת בבר.

חוץ מלהפיק מסיבות, בלי שום ספק זאת הייתה העבודה הכי טובה שהייתה לי. אתה נהיה חסין ללקבל לא, אתה פוגש המון אנשים, אתה מתחיל עם כל בחורה שאתה רואה - מתוקף תפקידך. 

מה לא קרה לי בעבודה. דקירות, אמבולנסים, משטרות, כל משמרת משהו אחר.

כן, ראיתי שתי בנות שלא הכירו לפני מתנשקות בבר. ונשיקה אמיתית, לא מה שאתם חושבים.

כן, מישהי חשפה בפני את החזה הלא רע בכלל שלה. סתם כי הייתה שיכורה וככה אמרה שלום.

אבל לעניינו, או יותר נכון לעניין הג'ינג'ית. באחת המשמרות שלי היא הגיעה, מלווה בחברה בלונדינית שמעתה ואילך תקרא השמנמנה, ובעוד חברה לא ממש חשובה.

הג'ינג'ית והלא חשובה הגיעו כל אחת עם חבר שלה, והשמנמנה השאירה את החבר בבית. ישר נתפסה לי העין על הג'ינג'ית. אולי כי בחיים לא הייתי עם ג'ינג'ית.

עכשיו יש משהו שאתם צריכים להבין - כשאתה נמצא בבר, אם אתה עובד שם - יש לך יתרון על כל גבר אחר. כי אתה לא שם כדי להתחיל איתן, אתה שם כי זאת העבודה שלך.

וכשהעבודה שלך היא לעמוד בכניסה, באיזור העישון, ולפתח שיחה עם אנשים - הרבה מהאנשים שיושבים בתוך הבר באים לדבר איתך כשהם יוצאים לסיגריה.

גם עם הג'ינג'ית והשמנמנה זה קרה - רק שהג'ינג'ית הייתה מרוכזת בחבר שלה, אז עיקר השיחה היה עם השמנמנה. 

הדיבור שלי הוא בעייתי - אני תמיד נשמע חצי מתחיל עם הבחורה שאני מדבר איתה, בין אם זאת הידידה הכי טובה שלי, מישהי מכוערת שמבקשת סיגריה או המוכרת בסופר. למזלי זה קורה גם עם אלו שנראות טוב.

הערב נגמר, הבנות הלכו, אני סיימתי את המשמרת - ושכחתי מהן.

בתקופה לפני שהתגייסתי, חלק מהחברים שלי כבר התגייסו. הסגנון חיים שלי היה די לבזבז את הכסף באותו יום שהרווחת אותו. מסיבות, ברים, מסעדות. 

בקושי הייתי בבית, כל הזמן עם חברים.

באחת הפעמים שישבנו בבר, היה ערב הזוי. 

הייתי עוד בשוק מהשלישיה, מהתקופות בחיים שכל דבר שאתה נוגע בו הופך לזהב. מתיישב בבר, שתי ידידות שוות של חבר מצטרפות אלינו ורק רוצות שאני אתחיל איתן.

קם להשתין - 2 בנות מתחילות איתי בכניסה לשירותים.

קם להשתין פעם שניה - רואה את הג'ינג'ית והשמנמנה.

מסתכלים אחד על השני בניסיון להיזכר מאיפה מכירים. יש לי זכרון פנומנלי לשמות. זכרתי את השם של שתיהן. גם זכרתי מאיפה אני מכיר אותן.

אבל בוא נשחק קצת, לא?

-"למה אתן מוכרות לי?".

-"כן אתה גם מוכר לי".

-מצביע על השמנמנה, ומתחיל להתרכז רק בה, "לך קוראים גלי נכון?".

-"כןןןןןןן איך ידעת?".

-"רגע רגע, ואיך קוראים לי?????", הג'ינג'ית נופלת ישר פנימה. מתה לתשומת לב, וכמובן שאני זוכר את השם שלה.

-"אני לא זוכר, כניראה לא היית מספיק מעניינת".

השיחה המשיכה, לא הייתה יותר מידי מעניינת. "ביחד" נזכרנו מאיפה אנחנו מכירים. כמובן שהן זוכרות אותי.

אבל לא חשבתי שזה ילך כל כך בקלות עם הג'ינג'ית:

-"היה לך חבר כשראיתי אותך נכון?".

-"כן..".

-"רואים שכבר אין לך".

-"מה? איך?".

-"זה מה שאת משדרת. אני טועה?".

-"באמת נפרדנו..".

-"גם רואים שזה עושה לך טוב. רואים שכל הזמן חיפשת אצלו אישור, שהוא גרם לך לחוסר ביטחון", כן. זה המשפט שאמרתי. כ"כ חסר משמעות, כ"כ בנאלי, כ"כ יכול לתפוס אצל כל אחת.

-"ואי אתה כל כך צודק. יפה שאתה קולט את כל זה ממני".

אחר כך סיגריה בחוץ, וכבר קובעים שאני בא עם שתיהן לאכול.

הג'ינג'ית התקדמה, ונשארתי עם המספר של השמנמנה. נשמר:

שם פרטי: "גלי השמנמנה".

שם משפחה: "להשיג את המספר של הג'ינג'ית".

יום אחרי זה מוסיף את הג'ינג'ית בפייסבוק, אחרי יומיים הודעה.

קצת שיחה והמשחק מתהפך - היא רודפת. שולחת הודעה כל יום, עוברים מהר מאוד לטלפון.

כל יום ווטסאפ, בערך בשעה קבועה. מאוד חשוב לה להבין למה התחלתי לדבר איתה.

ככל שהייתי יותר מסתורי לגבי זה(כמה אפשרויות כבר יש? כי רציתי להתחיל איתה), היא לחצה יותר לקבל תשובה, ואני הבנתי יותר כמה היא בכיס שלי.

שבוע לפני הגיוס נפגשנו. היא לקחה בשבילי 2 אוטובוסים לשכונה. הראש שלי לא היה שם, אז יצא שקניתי לנו בקבוק קולה

(מסתבר שהיא בכלל בכיתה י"א, מי אני שאתן לה לשתות כשיש מחר בית ספר?), קופסאת סיגריות ולקחתי אותה לגינה על גבעה, עם נוף מרשים.

יושבים קצת, מדברים קצת, השקרים הרגילים. סיימתי עם השטויות, אני-כבר-לא-הילד-הרע-שכל-שבוע-מפיק-מסיבה-ומתחיל-עם-כל-מה-שזז,

סיימתי עם התקופה הזאת, אני-מחפש-עכשיו-משהו-יותר-יציב.

לא שזה כזה רחוק מהאמת, אני באמת רוצה משהו יציב. לא איתה. ולא סיימתי עם השטויות. אצלי זה הולך ביחד.

0 חשש לפני הנשיקה, ידעתי שזה שלי. האמת? שפתיים חושניות, מנשקת טוב. 

מלווה אותה לאוטובוס, נשיקה לפני פרידה, תמונה בלי שהיא שמה לב שתהיה לי מזכרת, והביתה.

התגייסתי, היא המשיכה לשלוח הודעות.

התנהגתי חרא, היא באה בשבילי לבר ואני העדפתי לשבת עם חברים שלי אחרי שסגרתי שבת, אבל יומיים אחרי זה שולח הודעה חמודה שמפצה על זה.

נפגשים עוד פעם, הפעם יש קצת יותר אקשן כשהיא מעליי על המיטה שלי. לא סתם אומרים על ג'ינג'יות שהן משוגעות.

אחרי ששבוע לא דיברתי איתה, היא החליטה שהיא חותכת את זה. 

את מה בדיוק היא חתכה? היא חשבה שהיינו ביחד? טוב לדעת.

וככה זרקו אותי בפעם השנייה בחיי, כשהיה לי קשר אחד בלבד. ואת הקשר הזה אני סיימתי.

ג'ינג'יות (:

כבר אי אפשר להתאהב ממבט ראשון, כי לכל בחורה פה יש בחור אחד שהיא חושבת עליו ולא יודעת מה לעשות עם זה, 

ועוד בחור אחד שהיא מזיינת.

ואם אני הבחור שהן בדר"כ מזיינות,

אז איך אתן מצפות שאני אאמין באהבה ממבט ראשון?

אף פעם לא ידעתי מה צריך לחשוב בזמן צפירה.

ביום השואה זה קצת יותר קל, כי יש את דוד של אמא והמחשבות נודדות למה הוא עבר ואיך הוא עבר וכבר נגמרת הצפירה.

אבל ביום הזיכרון? 2 דקות זה הרבה זמן. 2 דקות של מחשבות בלבד זה המון זמן.

מתי בפעם האחרונה יצא לכם לעמוד 2 דקות ופשוט לחשוב?

ועל מה חושבים? אף פעם לא הצלחתי להבין.

אז אני מאמין שאלו שיש להם קרובים שנפלו, מנצלים את 2 הדקות האלה לחשוב עליהם. לחשוב על איך הקרוב שנפל היה. 

לחשוב על החיים, על איך הם היו איתם, ואיך הם בלעדיהם. 

ואני מה? על מה אני אמור לחשוב, כשאין לי קרוב שנפל. 

אז בהתחלה הראש לוקח אותך לחמודה ששרה בטקס וכבר שבועיים אתם מתחילים אחד עם השני באון אנד אוף,

אותה אחת שלפני 5 שעות כשעוד לא הייתה אווירה של יום זיכרון קבעת שתיפגשו, שניכם כבר רוצים אחד את השני והגיע הזמן שזה יקרה.

אבל מהר מאוד אתה נלחם בזה, בכל זאת יום הזיכרון ובכל זאת צפירה וזה לא מכובד.

ואז המבט נודד מהחמודה לחבר הכי טוב, זה שבפלס"ר. ולא סתם פלס"ר, הפלס"ר של צנחנים. 

הוא רק באימון מתקדם אבל פאק, אתה מתחיל לחשוב על הטקס של שנה הבאה, ולחשוב על זה שאולי תצטרך לבקר בבית עלמין. ושאולי יהיה לך על מה לחשוב בצפירה סוף סוף.

ואתה מתחיל לחשוב על החברות שלכם וכמה שאתה אוהב אותו, על כל הזכרונות שלאט לאט בראש שלך מסתדרים בטקסט יפה שאתה תקרא בהלוויה שלו.

ואתה בטוח שזה יהיה ההספד הכי מרגש בעולם. אבל כל ההספדים הם הכי מרגשים בעולם.

אתה לא רוצה לחשוב על זה וגם במחשבה הזאת אתה נלחם, כי הוא אחד האנשים שאתה הכי אוהב בעולם והיית נותן עכשיו יד בשביל ההבטחה ששום דבר לא יקרה לו.

ואתה חושב על עצמך, קצת על איך זה היום היחיד בשנה שאתה מתבייש בתפקיד שלך בצבא. אז נכון שאתה תורם, ועוד יותר נכון שיש חיילים קרביים שבשלוש שנים הקרובות יתרמו פחות ממה שאתה תתרום למדינה.

אבל אתה עדיין ג'ובניק ואתה עדיין בקריה. ואז מה אם אמא לא הסכימה לחתום, ואז מה אם רצית קרבי ונלחמת והיא לא נתנה לך. 

בסופו של דבר כל יום אתה בבית, והם לא. בסופו של דבר, זה קצת מבייש אותך, ביום הזיכרון. המזל שעוד שניה היום מתחלף וזה כבר יום העצמאות.

ואז אתה חושב על יום העצמאות, מריץ בראש את הימי עצמאות האחרונים שעברו עליך.

סה"כ זה החג השני שאתה הכי אוהב בעולם, אם לא מחשיבים את הסילבסטר.

חושב על איך שנה שעברה הייתם כל כך שיכורים שלא יצאתם מהשכונה. איך בחיים לא הייתה שיכור כמו אז. איך נתקעתם במעלית ובאו מכבי אש לחלץ אותכם.

על איך חבר שלך ברח כשפתחו את המעלית כי הוא היה בטוח שצריך לשלם למכבי אש.

ועכשיו כבר חצי חיוך עולה לך, פאקינג באמצע הצפירה. כמה שאתה אוהב את יום העצמאות.

כל כך הרבה מחשבות בכל כך מעט זמן. איך זה הגיוני?

בשבוע שלם לא עוברים לך כל כך הרבה דברים בראש ואנחנו מדברים בסה"כ על 2 דקות של צפירה, והיא עוד לא נגמרה.

אתה מרים קצת את הראש, וחוזר לנקודת ההתחלה. חושב עכשיו על מה אמורים לחשוב בזמן צפירה. על מה אנשים אחרים חושבים בזמן צפירה.

פותח את העיניים ורואה את כולם עם הראש למטה, מרוכזים, חושבים. חלקם כואבים, חלקם מתרפקים על זכרון שכבר לא יחזור.

המחשבה היחידה שאתה מצליח להתרכז בה זה שאין עוד רגע כזה באף מקום בעולם.

שגם אם תלך עד החור הכי גדול עלי אדמות, לא תמצא עם שלם, שלשתי דקות עוצר הכל, וחושב על מה הוא איבד.

הצפירה מתחילה להתחלש, סימן שעברו 2 דקות.

אתה מרגיש את העוצמה הזאת, של כל האנשים סביבך שעומדים.

ואז אתה מבין על מה חושבים בזמן צפירה, לפחות עד הצפירה הבאה.