למשפחה שלי, למשפחה היקרה שלי,

חשבתי המון זמן אם לכתוב את זה או לא, אך לבסוף החלטתי שאני הולכת לעשות זאת.

אני הולכת לכתוב לכם את מה שמכתיב לי ליבי, את מה שמכתיבה לי הבטן שלי, שנושאת בתוכה כל כך הרבה

בלבול, סבל, כאב וכמובן המון אהבה אליכם.

כיום אני בת כמעט 19, ועד היום, יום יום, שעה שעה אני מנסה להבין מה עשיתי לכם שגרם לכם לתת לי הרגשה שאתם שונאים אותי.

לתת לי הרגשה שאני לבד, שאני, כילדה בת 13,14 שמתחילה להבין סוף סוף את העולם הזה צריכה להבין בעצמה הכל, ללמד את עצמי, וכמובן לשגות המון בגלל זה. שאני בתור ילדה שנפתחת לעולם, ילדה שצריכה הכוונה, הדרכה ... הייתי צריכה לכוון את עצמי.

כיום, אני בת כמעט 19, ועד היום, יום יום, שעה שעה אני מנסה להבין למה אני מרגישה כל כך מטומטמת, כל כך אפסית, כל כך משוגעת, כל כך לא בסדר.

כיום, אני בת כמעט 19 ועד היום, יום יום, שעה שעה אני מנסה להבין למה אני עול בשבילכם? למה אני כל כך "מטורפת" בעיניכם? למה אני מעמסה כל כך כבדה בשבילכם.

כיום, אני בת כמעט 19 ועד היום, יום יום, שעה שעה אני חושבת על אותן "טעויות", ואני מכניסה את המילה טעויות בין מרכאות מפני שלדעתכם אלו שטויות, מבחינתי אלו חיים קשים, תקופות של סבל, של בכי בלילות עד אור הבוקר, של מחשבות שאם אני יום אחד אעלם אף אחד לא ירגיש בחסרוני, של כאבים בלב, כאבים כל כך עזים, שמבחינתכם היו נחשבים לשטויות, למשהו חולף. אז לא משפחה שלי, הכאב בלב מלווה אותי עד היום, ולכם לא אכפת, לכם מאוד קל להעלים עין ולתת לעצמכם הרגשה שהכל בסדר, מפני שאתם לא יודעים איך להתמודד עם זה, אתם מפחדים להתמודד עם זה.

אתם מפחדים להתמודד עם אותה בת/אחיינית/נכדה/אחות שקצת קשה לה, עם הכבשה השחורה של המשפחה, עם אותה ילדה שעברה קצת יותר ממכם, שחוותה ולמדה הכל על בשרה. ואתם בטח חושבים שאני מדברת שטויות, של "מה ילדה בגיל 19 עברה?", אז משפחה שלי, עברתי. עברתי דרך ארוכה שהייתה כלולה בכל כך הרבה מכשולים, כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה בדידות. ורק שתדעו, שהדרך עוד לא תמה.

מעקצץ לי בלב לראות את הדודות, את ההורים, את סבתא וסבא מדברים אל הילדים/ נכדים האחרים בגאווה עצומה, כאילו הם יותר טובים ממני.

מעקצץ לי בלב לראות אותכם אומרים להם, לכל השאר, שאתם תמיד שם בשבילם, שהם כל כך יפים ומוכשרים, כל כך חזקים וחכמים.

מעקצץ לי בלב לראות בדף הפייסבוק אותכם מגיבים להוא או להיא, שקצת קשה לה או לו עכשיו שאתם אוהבים אותו ותמיד שם בשבילו.

ואני? אני עומדת בצד, בולעת את הדמעות ומביטה עליכם, מביטה אל השאר, אל הטובים.

אם הייתם יודעים איך אני מרגישה, כמה בוז אני מקבלת ממכם, כמה חוסר הבנה והקשבה, כמה חוסר רצון להקשיב לי, כמה שלילה לגביי מה שאני אומרת או חושבת מפני שזה חדש לכם, לא מוכר.

אני רותם, ואני קצת שונה ממכם, הייתה לי את הדרך שלי, ואני כל כך גאה בה. גאה שלמרות שהייתי לבד, אני עדיין פה, עומדת על רגליי הנטועות בקרקע כמו שורשים, יציבה, חזקה.

אתם חסרים לי, אפשר לומר שהתרגלתי, אבל לעולם לא אוכל להתעלם מאותו כאב חד כשאני יושבת בשולחן האוכל בימי שישי או בחגים, וכולכם יושבים סביב, עם אותן בדיחות פרטיות, מחוייכים ומאושרים על אותה משפחה "מלוכדת", כשבעצם אתם לא רואים אותי יושבת בצד, מנסה להשמיע את קולי, מנסה לחייך קצת כדי שתחשבו שהכל בסדר, שאני בסדר. כשבעצם אתם לא רואים את התשומת לב ואת האהבה שאני כל כך זקוקה לה, שאני פשוט זועקת לקבלה.

עכשיו זה כבר מאוחר מדיי, היום אני נגעלת, לא ממכם, מהרגשת חום ממכם, תאמינו או לא, מביך אותי לחבק אותכם, מביך אותי להגיד לכם שאני אוהבת אותכם, לא כי אני לא חס וחלילה, אני מאוד אוהבת אותכם, אלא כי התרגלתי לדבר ההפוך. לתחושת קור הזאת ממכם, כיום, אם תעניקו לי חום, לא אדע איך לקבלו. וזה כל כך עצוב.

תצאו מהמחשבה שאני טיפשה, שאני רעה, שאני אכזבה, אני כל כך אוהבת אותכם, אני כל כך רוצה לחבק אותכם ולהיות חלק מאותה משפחה "מלוכדת". תניחו בצד את כל האגו, את המחשבה שאתם יודעים הכל, שאתם יותר טובים ממני. אתם לא. אנחנו משפחה, אנחנו לא בתחרות, אני איתכם, לא נגדכם. חבל שאתם לא רואים, חבל שאתם סוגרים את עיניכם לרותם האמיתית, חבל שאתם רואים בכל צעדיי בחיים טעות, שגיאה, כשבעצם אתם לא מבינים שזאת הדרך שלי, גם אם היא שחורה לפעמים, זאת הדרך שלי, ואתם צריכים לקבל אותה.

אם עשיתי "טעויות" בעבר, אנא, מחקו אותם, העבר אינו חשוב, אלא ההווה והעתיד. אני כבר לא אותה ילדה, אני כבר לא בת 14.

היום אני יוצאת אל החיים האמיתיים, והדבר היחידי שאני מבקשת ממכם זה הבנה ופירגון. לא כסף, לא מתנות, לא חיבוקים. רק שתפסיקו לשלול אותי על הדרך שלי ועל הבחירות שלי.

אם הייתם מנסים לשבת איתי, באמת להקשיב לי, ולגשת לשיחה בראש פתוח, להשאיר את האגו בצד הייתם מגלים רותם אחרת.

רותם שאוהבת לתת ולהעניק, לעזור, שאוהבת לצחוק, לרקוד, לשמוע מוזיקה, להשתגע, שאוהבת לנשק ולחבק, שאוהבת להקשיב, שאוהבת לכבד ולפרגן, שאוהבת לאהוב.

כמה כאב יש בי על הראיה העקומה שלכם כלפיי, על הראיה שאני לא מבינה כלום, שאני אגואיסטית, עצבנית, חצופה.

רק איתכם אני ככה, כי כבר קשה לי, כי הלב שלי כבר מפחד ממכם, מפחד לדבר איתכם, מפחד להיות בסביבתכם. כי אני מרגישה לא בטוחה כשאני לידכם, כי אני מרגישה טרף קל מדיי.

אם רק הייתם יודעים איזו מדהימה אני, כמה אני מוכנה לתת בשבילכם ובשביל שאר העולם.

אם רק הייתם יודעים כמה אני מתגעגעת אליכם. כמה אני זקוקה לכם.

כמה כואב לי, שאתם פשוט לא מכירים אותי.

כאן אני אסיים ואומר שלפני משפחה אנחנו קודם כל בני אדם, ולכל בן אדם מגיע הכבוד הראוי לו, הסובלנות, האהבה והקבלה.

כבוד לא דורשים, כבוד מקבלים ביושר.

באהבה רבה,

הבת, האחיינית, האחות, הנכדה, הבת דודה

רותם.