תחושת עקצוץ בלב ... געגועים, לא יודעת למה, למי (?)

אולי זה געגועים לפעם? לילדה שהייתי? לפניי כל הכאבי ראש, לפניי כל האנשים הרעים, לפניי המכות, לפניי המילים הפוגעות, לפניי הטעויות, לפניי שגיליתי את העולם שאנו חיים בו? יכול להיות?

אולי זה געגועים לשלוות נפש? לחיוך ללא סיבה?

מצד אחד אני יודעת שאני צריכה להגיד תודה, ואני אומרת תודה. יש לי בית, קורת גג, אוכל, הורים, משפחה, אנשים שאכפת להם, אני עובדת, יש לי כסף, אני מגשימת חלומות.

אבל מצד שני, מרגיש לי שהעולם נסגר עליי, שהחדר שלי הוא סתם חדר, והבית נהפך להיות רק קירות בטון.

ההורים שלי אלו ההורים שלי רק בגלל שאני קוראת להם אמא, אבא. ואח שלי? אתמול אצל סבתא הוא חייך אליי שהראתי לו תמונה שלי ושלו שהצלחתי לתפוס באותו רגע, והתרגשתי. התרגשתי לראות אותו מחייך אליי.

אני ותומר לא בקשר, לפחות לא בקשר טוב, לעולם לא היינו. אח שלי הקטן (16) היחידי.

ואמא? אנחנו כבר חודשיים לא מדברות. מה חדש.

אתמול עלתה לי המחשבה שביולי אני מתגייסת, ובטח ההורים יבואו איתי בבוקר של הגיוס, ומה אז?

נתחבק? נבכה? נתרגש? אני מפחדת. אם אני והיא לא נדבר עד אז? אז אני לא אפרד מאמא שלי?

אני לא אקבל חיזוקים ממנה לפניי הצבא? ואבא ... הוא יחבק אותי? אם כן אני ירתע, אבל מצד שני אני רוצה ו.......אוף!@!#!@$%$# מחרפן אותי האי הבנה הזאת כלפיי עצמי, כלפיי מה אני רוצה.

אני רוצה שהם יחבקו, אבל מצד שני איכס. אני לא יודעת מה זה, אני מפחדת להרגיש את זה.

אני פשוט יודעת שזה ירגיש לי כל כך צבוע, שאנחנו באמת נתאמץ בשביל לתת איזה חיבוק קטן, ולא!

זה לא אמור להיות ככה! לעזאזל!

והנה, צבא עוד מעט, ביולי. מצד אחד סוף סוף, מצד שני אמאלה.

לצאת מהבית, לבד, לא להיות פה, לא להיות בבית, לא להיות בחדרה, לא לראות את אמא כל יום, לא לריב עם תומר כל יום. אבל רגע, אם לא חדרה, אם לא בית, אז גם אין ניקול, ענת, אורי. אין את אותם אנשים שכביכול אמור להיות להם "אכפת ממני".

ואני יודעת שאם אין לי את זה אני מתפרקת, לא כי אני תלויה, טוב... אולי קצת. אלא לא יהיה לי איפה להתפרק לא יהיה לי עם מי לדבר, לא תהיה לי ההרגשה "שאכפת ממני".

ואני מפחדת, מפחדת לחזור אחורה, מפחדת ליפול, מפחדת לחזור להרגלים המגונים שנפסקו ממזמן,

לחזור לאותו בור שחור שלא יכולתי לצאת ממנו, ואולי גם לא רציתי לצאת ממנו אז.

ואני אפילו לא יכולה להסביר לכם מה אני מרגישה.

יום אחד טוב לי, ופתאום בום, רע לי, ממש רע לי, כואב לי הלב, יש לי גוש בגרון ופשוט בא לי להקיא.

למה זה ככה? אין לי כוח לספוג את כל השינויים הקיצוניים האלו פתאום, זה כבד עליי.

אני מרגישה שכולם מאכזבים אותי בזמן האחרון, משפחה, חברות, וסתם אנשים.

כל כך אגואיסטים, סוציומטים, שפועלים בקלות דעת מבלי לחשוב פעמיים על המעשה, על המעשים.

שפועלים לטובתם האישית, שפועלים בפזיזות ואז "מצטערים" כי חשבו שזה הדבר הנכון לעשות.

אז לא! זה לא הולך ככה.

מרגיש לי שאני לא נמצאת במקום שבו אני צריכה להיות. המקום הזה כל כך לא מתאים לי.

מרגיש לי שאני טובה מדיי בשביל העולם הזה, האנשים האלו. שפשוט לא מעריכים, לא יודעים להינות, לנצל את הרגע, לרקוד, להשתגע, שסתם אוהבים להסתכל על השמיים, לראות איזה עולם יפה יש לנו. לא רק כסף, לא רק אלכוהול.

מים, שוקולד, מצלמה ושמש. זה הכל.

אבל כולם כל כך שטחיים, כל כך עצבניים, כל כך רעים. כל כך מקובעים.

אף אחד לא מעריך אותי כאן, כמה אני מוכנה לתת, כמה אני אוהבת, כמה אני מקריבה, ולפעמים ההקרבה היא של עצמי.

אז הנה השמש עולה לה, ויום חדש מתחיל לו.

מאחלת שיהיה לכולם יום טוב ומקווה שנהנתם בעצמאות, אני נורא נהניתי!

♠ אני אעלה את התמונות מעצמאות היום יותר מאוחר או בימים הקרובים

רותמ