בטח חשבתם שאכתוב על אמא שלי (כמו בכמעט כל פוסט...)

אז לא, אני חושבת להפנות את המכתב שלעולם לא ישלח

לאבא שלי, האחד והיחידי.

אבא שלי,

אנחנו מכירים בערך 19 שנים.

אני לא זוכרת את היום האחרון בו התחבקנו, דיברנו, נגענו... ולא, מכות לא נחשב.

מתי בפעם האחרונה פנית אליי כשיש לך בעיה, כשלי יש בעיה, כשקצת עצוב לי.

אני לא זוכרת את היום האחרון בו אמרת לי בוקר טוב, מה שלומך? איך היה בעבודה?

אני לא זוכרת את היום האחרון בו אמרת לי משהו שלא היה "נמאס לי", "חוצפנית", "אין לי כוח", "בגללך יום אחד אקבל התקף לב".

אני לא זוכרת את היום האחרון בו ישבנו יחד באותו חדר, באותו שולחן ולא רבנו, צעקנו, קיללנו ולפעמים גם הרבצנו.

לחשוב שאתה אבא, אבא שלי, היחיד שלי, דם מדמי, בשר מבשרי ואני אשכרה לא מרגישה את זה.. אני רואה אותך בתור אדם זר שגר איתי באותו הבית, שישן בחדר ממול שלי. שאוכל מאותה צלחת, מאותו מקרר, שיושב על אותה ספה, זה הכל.

אני לא זוכרת את היום האחרון בו התגאת בי, התגאת בבת שלך שעושה הכל כדי שתתגאה בה, גם אם זה לא תמיד יוצא כמו שרציתי. אצלך חשובה התוצאה, לא הדרך. שתזדיין הדרך.

נכון עשיתי שטויות, נכון הלכתי בדרך שלי, נכון דפקתי את הראש בקיר לפעמים. אבל ראבק, למה לא היית שם לפניי כדי לשאול אם שלומי טוב, כדי לשאול למה אני עצובה? כדי לבוא ולהנחות אותי איך לפעול, היכן לצעוד? כדי לתת לי הרגשה שאני לא לבד, שאתה עומד מאחוריי, אבא שלי. פאקינג אבא שלי.

אני מרגישה שאני מגדלת את עצמי, שאני מחנכת את עצמי. אז אל תבוא בטענות ותגיד שאני ככה וככה.

אני עושה הכל כדי שתתגאה בי, כדי שתאהב אותי, כדי שתיתן לי הרגשה שאני שייכת למשפחה המזורגגת הזאת!

אני עובדת, עושה כסף, לא מבקשת ממך שקל, לא כי אין לך, לא כי לא נעים לי, אלא כי אני רוצה שתראה כמה הבת שלך מגדילה ראש, כמה הבת שלך בוגרת, דואגת לעצמה. עצמאית.

הלילות האלו לא עושים לי טוב, אתה לא עושה לי טוב אבא. כל שיחה שאני מתחילה איתך מסתיימת בבכי בחדר עם פול ווליום כדי שלא תשמע אותי ואז תקרא לי "תינוקת בכיינית".

התינוקת הבכיינית הזאתי זאת הבת שלך, היי, נעים מאוד, רותם... כן, אותי הבאת לפניי 19 שנים, כן, אני אותה תינוקת חמודה, וכן, אני צריכה אותך. תראה את זה כבר! זה לא מספיק ברור? אני לא מספיק זועקת לעזרה?

כל מה שעברתי בחיים, כל אותן טעויות.... אולי תסתכל על זה בצורה קצת שונה ותבין שהטעויות האלו נועדו בכדי לזעוק לך, בכדי לראות אם באמת תבוא ותרים אותי כשאפול.

לא באת.

אני עדיין נופלת.

כשתבוא יהיה מאוחר מדיי. ככה אני מרגישה וחושבת.

אני רוצה שתאהב אותי גם כשאני פועלת נכון וגם כשאני שוגה, כי האהבה הזאת תגרום לי ללמוד, לראות ולהבין שבאמת אכפת לך. שאני לא סתם אפס.

19 שנה אנחנו מודעים אחד לשני, 19 שנה אנחנו גרים תחת אותה קורת גג, וגם אחרי 19 שנה, אחרי כל זה אתה לא מכיר אותי אבא. פשוט לא מכיר! תניח את האגו בצד, תניח את הכל בצד, את העצבים, את הפרימיטיביות ופשוט תאהב.

לא אפסיק לחכות לך.

הבת שלך.