היה לי יום באמת מקסים ויצאתי ואכלתי ונהניתי וצחקתי. והנה מגיע הרגע בו

אני עולה למיטה, נשארת לבד. והמחשבות מתחילות, והכאב מתחיל לעקצץ קצת בלב

ובאמת שאני מנסה לא להתייחס ולהתעלם, אבל זה לא קל כמו שזה נשמע.

או יותר מזה, זה מרגיש קצת בלתי אפשרי.

אז עכשיו אני במיטה זרה, זאת אומרת לא במיטה שלי, והמסך של הטלוויזיה פועל,

והפלאפון החדש בידיים שלי, מתחמם לאיטו ואני כותבת לכם כאן, או יותר נכון כותבת לעצמי ...

הנשימות על הצוואר שלי, עשן הסיגריות שלא יוצא מהחדר ....

השעמום קיצר.

כל הגוף מגרד לי כבר כמה ימים, והעין הימנית מתנפחת ומצטמקת לה מתי שבא לה.

והנה. שוב מגרד לי. אוףףףףףףף

בא לי סיגריה. עוד סיגריה. ועוד.

בא לי לישון, אבל להשאר ערה.

ואני קצת עייפה, אבל לא יותר מדיי.

ארבע בבוקר.

כולכם בטח ישנים.

השעמום.

הבנאליות.

ההרגל.

השיגרה.

מטריף אותי! משעמם אותי!

*הקטע נכתב דרך הפלאפון אז סורי אם יש שגיאות*