הרבה זמן שבא לי לכתוב פוסט של שחרור קיטור. אבל זה בלתי אפשרי. למה? כי זה בלוג שחברות שלי קוראות,

אנשים שמכירים אותי. פתאום אני מצטערת שאמרתי את שמי, העלתי תמונות והבאתי עוד כל מיניי פרטים שמסגירים אותי.

ועכשיו זה מעצבן וצובט לי בלב. שגם פה אני לא יכולה לשפוך.

יומן אישי אין מצב שאכתוב, עברתי עבר של חיטוטים מצב ההורים שלי (אמא שלי יותר נכון).

בפלאפון גם היו מחטטים לי (מזל שיש לי פלא חדש ואני יכולה לשים בו סיסמה ולשמור את הדברים שלי לעצמי).

ויש לי כל כך מה לשפוך, וכל כך בא לי לקבל עצות מאנשים שפשוט לא מכירים אותי, שמבינים מה שהם מבינים מאותו הפוסט, בלי

לדעת מי עומדת מאחוריי המסך, מתקתקת על המקלדת.

אילו חיים יש לנו היום? עם כל הטכנולוגיה המחורבנת הזאת, הפלאפונים, המחשבים, בלוגים, פייסבוק.

כוסעמק. כולם יודעים מי זה ההוא וההיא, אני ואת. ולא משנה כמה תחסמי בפייסבוק או תנסי להסתיר את הבלוג. בסוף מגלים הכל

ומוצאים אותך, "מגלים אותך". הכל צף בסופ.

ולא בא לי, והלב שלי לא יכול לספוג, וזה לא שקשה לי או שרע לי, אני פשוט צריכה עצות. ואני לא יכולה להיות גלויה עם האנשים סביבי

כי כולם אטומי ראש, פרימיטיביים, נוקשים ופשוט מעפנים.

זה מתסכל, כל כך מתסכל, שמצד אחד את רוצה פרטיות ומצד אחד את רוצה לשפוך.

אבל אין לך את האופציה, כי את מפחדת. באמת מפחדת.

אז שוב פוסט מתבכיין על כמה הדור שלנו מסריח, ושנות האלפיים האלו, שמצלמים הכל, ומספרים הכל, והכל גלוי לעיניי כולם.

הלוואי והייתי נוצרת בשנות ה60-70-80. הכל ישן, הכל פשוט. תקופה שהיית יוצאת מהבית, והולכת לשבת מצידי בפרדס או באיזה

גן ואף אחד לא יודע ויידע איפה את. אין פלאפונים, לא יכולים להתקשר. השקט הזה של החיים. שבאמת חיים.

היום סתם יודעים להמחיש ולהנציח כל רגע בצילום, צ'ק אין בפייס (ואני לא אומרת שאני לא כזאת. ידוע שאני פח), סטטוס מפגר

של איפה את, עם מי את ומה את לובשת. היום רואים את החיים דרך עדשה או דרך מסך של פלאפון.

זוכרים להנציח בתצלומים אבל לא זוכרים להנציח את ההרגשה.

היום נפגשים חברים וכל אחד תקוע בפלאפון שלו.

בקיצור, מה שרציתי להבהיר כאן זה שאני מצטערת שהזדהתי בבלוג הזה, ולא אין לי כוח לפתוח חדש. זה מבאס.

שנים קקה.

# 28 ימים לגיוס.

# אני רעבה.

לילה טוב