יום חמישי, עשרה לשבע בבוקר אני ערה. התעוררתי בשש. למה?

לא יודעת.

טוב נו זה הלחץ של לפניי הגיוס.

אני מתגייסת עוד 17 יום, פאקינג 17 יום !!@#$ הזמן עובר מהר מדיי

אבל טוב שכך, מתה להגייס כבר, מתה לעוף מהעיר הזאת, התחלה חדשה, אנשים חדשים,

שגרה חדשה.

שמתי לב שבשנים האחרונות הרבה מדברים על העניין שהדורות מתקלקלים בכל מה שקשור לצבא, שאנשים רק רוציםלהשתמט ולמצוא דרכים לברוח, לא רוצים להתגייס. אבל בתכלס הנה אני מסתכלת על עצמי, מתגייסת שנה מאוחר יותר.

כל השכבה שלי התגייסה כבר לפניי שנה (הייתי בעתודה ופרשתי) ואני פשוט רואה את הדיבור של הרוב על הצבא, את הסטטוסים בבוקר של שביזות ו "עד מתי?" וכאילו אוף! יא מעצבנים! רק בגללכם אנשים לא רוצים להתגייס. אתם רק יודעים להפחיד ולבאס את כולם.

סבבה, צבא. לא קל, שגרה שונה. אבל ראבק אתם כאלה פרימאדונות ומפונקים. רק בוכים שלא ישנים, ושביזות, ובלה בלה בלה. די. צבא זאת חוויה, לא משנה איך תקבלו את זה. יש רגעים קשים ויש רגעים של בכי וגעגוע הביתה אבל בתכלס זה שגרה אחרת, התחלה חדשה בחיים, בדיוק כמו בית ספר ואוניברסיטה.  סבבה אז אין את המיטה שלך ואת האוכל של אמא אבל יש אנשים חדשים, שרוב הסיכויים יהפכו להיות החברים הכי טובים שלך למשך כל חייכם. טועמים חיים קצת שונים, שגרה לא קלה אבל מספקת בסופו של דבר.
אתם אנשים כל כך ממורמרים שבאמת אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

באמת שאני מחכה לצבא, באמת שאני מחכה להגיע למקום שאף אחד לא מכיר אותי כמו דף לבן וחדש.

לא אגיד שאני לא מפחדת ולא חוששת, או יותר נכון להגיד מתרגשת? נראה לי שכן.

זאת ההזדמנות שלי להתחשל ולהתחזק ולהוכיח לכולם ולפניי זה לעצמי שאני מסוגלת לעשות הכל.

לדעתי זאת זכות לשרת בצבא הגנה לישראל.

אני שומעת כל כך הרבה חיילות וחיילות אומרים כמה זה בזבוז זמן וכמה זה חרטה.

בואו נראה אותכם, אותם חיילים וחיילות נכנסים לבית העלמין ביום הזיכרון, בואו נראה אותכם אומרים באותו רגע שצבא זה חרא ולא כדאיי להתגייס.

אז הנה אני, סופרת את הימים וביום ראשון זה יהיה עוד שבועיים לגיוס ואמאלה חחח

כבר צריך להתחיל לארגן דברים ולקנות חולצות ושעון ועוד מלא שטויות.